דיירים בבניין מגורים הגיעו לבית הדין, בכדי שיכריע במחלוקת שביניהם בעניין קיום מניין לתפילה בימים הנוראים הבעל”ט בלובי הבניין המשותף.
לטענת התובע, קיום המניין באופן קבוע בכל ימות השנה מפריע לשימוש בלובי הבניין, הן מצד החפצים המשמשים את בית הכנסת, המונחים בלובי באופן קבוע, והן מצד ההפרעה לנשות וילדי הבניין בשעת התפלות. לטענתו, בייחוד המניין בימים הנוראים יפריע לו מאוד, והוא מבקש לבטל את קיומו.
לטענת נציג הנתבעים, תחילת קיומו של המניין בתקופת הקורונה, ומאז הוא מתקיים כבר כמה שנים. רוב דיירי הבניין מעוניינים ושמחים בקיומו, והדייר היחיד שעתה המתנגד, עבר לגור בבניין לאחר ייסוד המניין, ואין בכוחו לבקש את ביטול המניין שקדם לו. גם בימים הנוראים מתקיים המניין מידי שנה, וזכותם לנהוג כן בדומה לשאר התפילות המתקיימות שם במשך השנה באופן קבוע.
הנידונים:
תחילה יש לדון האם יש משמעות לדעת רוב מהדיירים, בעניינים כגון אלו.
באופן כללי, כל ענייני הבניין אכן מתנהלים ומוכרעים ע”פ דעת הרוב[1], אך כל זה בתנאי שמדובר בשימוש הרגיל והמקובל בבית משותף, ואין פגיעה באחד הדיירים שלא כדין.
מניין לתפילה בלובי הבניין, אינו חלק מייעודי הלובי. ולפיכך הרוב אינם רשאים להחליט על שינוי מטרה משמעותי מעין זה ללא הסכמה גורפת של כלל הדיירים השותפים בו. וא”כ גם דייר אחד המתנגד לכך יכול להגביל את הרוב משימוש חריג ברכוש המשותף.[2]
אלא שיש לדון מצד ‘חזקה’, שהחזיקו השכנים כבר לעשות כן, ובפרט כנגד הדייר חדש שקבע בבניין את מגוריו לאחר שהמניין כבר קיים, ולכאורה השתתף בבניין על דעת כן.
מצינו שנחלקו הראשונים האם ‘חזקה’ על ‘הפרעה’ בדיני שכנים מועילה רק עם ‘טענה’ של המחזיק, על כך שקנה זכות זו וכיוצ”ב ואזי נצרכת חזקה של ג’ שנים בכדי להוכיח זאת, או שחזקה כעין זו מועילה גם בלא ‘טענה’, זאת משום שההסכמה שבשתיקה מהווה ‘מחילה’ ולפיכך גם מועילה באופן מיידי כשלא מיחה השכן הניזוק.
להלכה, דעת השו”ע[3] שחזקה מועילה מדין מחילה ובאופן מיידי, ונחלקו האחרונים בביאור דעת הרמ”א[4] בזה, האם נחלק על השו”ע בכל מקרה וסובר שנצרכת טענה וג’ שנים בכל חזקה, או שלדעתו ישנם אופנים בם מועילה מחילה וישנם אופנים שתועיל חזקה דווקא ע”י טענה[5], ואכמ”ל.
אולם מחלוקת זו, במקרה של הפרעה בין שכנים, שייכת רק באופן בו כל אחד מהם משתמש בשטח הפרטי שבבעלותו ולחבירו ישנה הפרעה בשל כך. אך בשימוש ברכוש המשותף הכלל שונה, משום שיכול לטעון השותף כי היות וכל אחד יכול להשתמש בשטחים המשותפים כרצונו כל עוד אין בזה הפרעה לאחרים, מסיבה זו לא מיחה בשימוש זה עד עתה משום שעד עתה לא הפריע לו שימוש זה[6].
ולכך הכלל בשותפים, שתלוי אם השימוש הוא דבר שדרך להקפיד עליו בין שותפים או לא[7]. ויש לדון בתשמישי בית הכנסת המונחים בלובי, כגון ארון המיועד לספר התורה, ריהוט וכדו’, שלכאורה נחשבים כשימוש בדרך קבע בו הדרך להקפיד.
ולפי”ז במקרה שהחזיק שותף במקום המשותף בשימוש שהדרך להקפיד עליו, תועיל חזקה מדין מחילה, ואף תועיל מיד כדין מחילה.[8]
למעשה יש לדון עוד, ששימוש מעין זה נחשב כהפרעה גדולה וממילא לא יועיל בה כלל ‘חזקה’, וכמבואר בדין ‘קוטרא’[9]. והטעם, שיכול הניזק לומר שלא מיחה עד עתה מפני שהיה סבור שיוכל לקבל הפרעה זו, וכעת מתברר לו שאינו יכול לעמוד בכך והרי הוא חוזר בו.
ואע”פ שבמקרה שלפנינו מדובר בקונה, הכלל בכגון דא ‘מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו’, ולכן הקונה עומד במעמדו של המוכר, וכשם שהמוכר יכל לחזור בו בטענה זו כך יכול הקונה הבא מכוחו לטעון טענה זו.
טענה נוספת שבגינה אפשר למנוע את קיום המניין בלובי הבניין, משום ‘ריבוי דיורים’[10]. שהרי משתתפים במניין מתפללים מהאזור כולו ולא רק מדיירי הבניין, וכנגד טענה זו לא מהני גם ‘חזקה’.
אולם יש לדון להיתר מדין ‘דבר מצווה’, שישנה תקנה של רבן יהושע בן גמלא לגבי פתיחת תלמוד תורה בחצר משותפת, שא”א לטעון כנגדה, ולהלכה נפסק שה”ה לכל דבר מצווה[11]. וא”כ לכאורה גם בנידון דידן לא יוכל השכן למנוע מניין תפילה בטענות בגין הפרעה.
אולם כתבו הפוסקים שתקנה זו לא תוקנה במקרה של הפרעה גדולה ש’אין הדעת סובלתו’,[12] ונראה כי הפרעה קבועה בלובי כעין זו, דמיא לזה.
ועוד נימוק יש לאסור את השימוש אפילו לדבר מצווה, ומהטעם שכתבנו לעיל, שכאן הרי מדובר בשימוש בשטח המשותף ולא בשטח הפרטי, והתקנה הנ”ל מתייחסת רק לשימוש בשטח פרטי שהוא מותר על אף שהוא מפריע ל’שכנים’, אבל בשימוש בשטח המשותף לא כפי המקובל זכותו של כל שותף להתנגד לכך גם בדבר מצווה, משום שכלפי שימוש בשלו [או בשותפות שלו] לא תוקנה התקנה.
ובאמת יש לדון האם בכלל איכא ‘מצווה’ בכהאי גוונא, שכן המעלה של תפילה בבית הכנסת היא מצד קדושתו ומעלת התפילה שמתקבלת שם ביותר, וייתכן שמניין שנערך בלובי בניין מגרע ולא מוסיף. [13]
מסקנת הדברים:
הדייר יכול למנוע את קיום המניין בלובי הבניין, בשל כך שמדובר בהפרעה גדולה ואין הוא מחוייב למחול עליה, ואין כאן היתר של דבר מצווה.
[1] סימן קס”ג סעיף א’ בדברי הרמ”א.
[2] סימן קס”א סעיף א’, ופשוט שגם עפ”י רוב אין כופין על כך.
[3] סימן קנ”ג סעיף ב’ וסעיף ט”ז.
[4] דעת הרמ”א בכמה מקומות, סימן קמ”ט סעיף ט’, סימן קנ”ג סעיף ג’ ועוד, וסימן קנ”ד סעיף ז’.
[5] בדבריו דנו הט”ז בסוף סימן קנ”ה, והנתיבות המשפט סימן קנ”ה ס”ק י”ג
[6] סימן קע”ט.
[7] סימן ק”מ סעיף ט”ו, ובסמ”ע שם ס”ק כ”ב.
[8] נתיבות המשפט שם ס”ק כ’.
[9] סימן קנ”ו סעיף ל”ו.
[10] סימן קנ”ו סעיף ב’ וסעיף ד’.
[11] סימן קנ”ו סעיף ג’.
[12] פתחי תשובה סימן קנ”ו סק”ב בשם הלבוש.
[13] יש מקום לציין, שבמקרה שארון הקודש ממוקם בצורה שישנם מעליו בתי מגורים, וכ”ש חדרי שירותים, ישנו נידון גדול מצד הסכנה שבכך, בשל הבזיון שנוהגים מעל מקום הקודש, ויכולים הדיירים להתנגד לכך גם בשל טענה זו, כמבואר באו”ח סימן קנ”א ובנושאי הכלים שם.