בס”ד
חזרת בעל הבית משכירות פועלים
רקע:
אדם הזמין עבודה ממעצבת פנים לביצוע עבודת הכנת תוכניות לשיפוץ דירתו, בהסכם שנעשה בין המזמין למעצבת פורט השירות שינתן על ידי המעצבת: 1. פגישת היכרות, איסוף נתונים ועוד. 2. הכנת סקיצות. 3. הכנת תכניות מפורטות. 4. יום מרוכז לבחירת חומרים בסך 6 שעות. 5. תאום מול אנשי מקצוע מהנדס קבלן וספקים שונים. שכר הטירחה נקבע (לאחר הנחה) על סך 23,800 ₪ (280 מ”ר * 85 ₪). מועדי התשלום הם 5% עם חתימת ההסכם, 75% עם הגשת התוכניות, 20% בתחילת הביצוע.
לאחר הגשת התוכניות פרצה מלחמת “חרבות ברזל” והמזמין לא יכל לממש את תוכניותיו לשיפוץ הדירה והוא מכר את הדירה וממילא הפסיק את ההתקשרות עם המעצבת, וזאת לאחר תשלום של 80% מהסכום הכולל של עלות המעצבת.
המעצבת כתבה למזמין כי היא שמעה על מכירת הדירה ועל כן עליו לשלם לה את היתרה שעומדת על סך 4,800 ₪, מסכום זה קיזזה המעצבת סכום של 1,800 ₪ בגין “יום הבחירה” שלא מומש על ידי הלקוח.
טענות הצדדים:
המזמין טען כי הוא אינו חייב בתשלום נוסף מעבר לתשלום שכבר שילם, וזאת מתוך הבנתו כי חלוקת התשלומים 80/20 נובעת מכך ש-80% הוא עבור העבודה שנעשתה וה-20% הנותרים הם עבור העבודה שנשארה, וכיון שהיא לא נעשית הוא אינו צריך לשלם עבורה.
בנוסף טען המזמין כי על המעצבת לקזז סכום נוסף מחמת שיש הרבה פעולות שהמעצבת היתה אמורה לבצע כמו תיאום עם בעלי המקצוע והספקים, כמופיע בהסכם כאחד מפרטי השירות הניתנים על ידי המעצבת, וכמו כן ישנו סעיף נוסף בו נכתב כי המעצבת תהיה זמינה לשאלות ולפתרון בעיות כולל ביקור באתר במידת הצורך.
המעצבת השיבה כי חלוקת התשלום באה כדי להקל על הלקוחות ואין ללמוד ממנה עבור מה מיועד התשלום, וכמו כן התמחור הוא עבור תכנון השטח ותוכניות העבודה לקבלן (חשמל אינסטלציה וכדו’) וכן יום בחירה, ולכן המחיר נקבע ע”פ סכום קבוע למ”ר, את התיאום מול אנשי מקצוע בשטח וכן זמינות ללמתן מענה לשאלות, ואפילו ביקור במקום בשעת הצורך, ובמקרה הצורך אף שינוי בתוכניות, היא נותנת כחלק מהליווי שלה בפרוייקט והוא כעין אחריות לביצוע העבודה לפי התוכניות והוא אינו מתומחר בפני עצמו, ולכן אין סיבה לקזז סכום כל שהו במקרה שלא מומש.
המזמין טען מנגד כי לא נשמע הגיוני שעבור יום הבחירה היא מתמחרת אותו בסכום של 1,800 ₪ ועבור כל שאר העבודה הוא שירות חינמי למרות שהוא מופיע בהסכם כהתחייבות לכל דבר ועניין.
תשובה:
לשם מתן תשובה יש ראשית דבר לברר דיני חזרת בעה”ב משכירות הפועל ע”פ דין תורה ואחר זה לדון בנידון שלפנינו.
הענינים הנידונים: א) דיני חזרת בעה”ב. ב) דין “תרעומת”. ג) דין “מחוסר אמנה”. ד) חיוב כפועל בטל. ה) דין ידו על התחתונה. ו) גדרי חיובי הממון במקום שחייב. ז) בבעל הבית אנוס. ח) בנידון דידן.
א. דיני חזרת בעה”ב
איתא במשנה בב”מ ריש פרק האומנין (ע”ה ע”ב) “השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת”, ולהלן בגמ’ (ע”ו ע”ב) מבארת הגמ’ “האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת, במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל, במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו…” ופליגי חכמים ורבי דוסא בחזרו הפועלים אי ידם על התחתונה או על העליונה, יעו”ש.
ועיין בתוס’ שם (ד”ה אין להם) שכתבו דבחזר בעה”ב ומחמת כך נתבטלו באותו היום דאין יכולים למצוא להשתכר ממקו”א יהא חייב לשלם להם מדינא דגרמי והברייתא איירי היכא שיכולים למצוא להשתכר על ידי טורח ולכן אין כאן חיוב גמור ומחמת הטורח יש להם תרעומת עליו, ע”ש. ובפשטות נראה דכוונת התוס’ דהיכא שחייב לשלם מדינא דגרמי יתן להם כפועל בטל כדאיתא בברייתא בהלכו ולא מצאו.
והיוצא דבחזרת בעה”ב איכא ד’ דינים: א. בלא הלכו ולא התחילו במלאכה ויכולים להשתכר ממקו”א יש להם זכות לתרעומת. ב. הלכו או התחילו במלאכה חייב הבעה”ב לשלם אף על מה שעדין לא עשו וכפועל בטל. ג. בעשו מקצת המלאכה וחזר בעה”ב משלם על מה שעשו כדין ידו על התחתונה. ד. בחזר בו ואין יכולים להשתכר והיו יכולים קודם לכן להשתכר חייב בעה”ב מדינא דגרמי, ולכאו’ היינו כפועל בטל. ונפסקו הנך דינים בשו”ע (סי’ של”ג ס”א וב’) וכן ברמ”א להלן שם (ס”ד), וכפי שיבואר להלן.
ב. דין “תרעומת”
איתא בשו”ע (סי’ של”ג ס”א) “השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת”, והטעו זה את זה היינו שחזרו בהם, או בעה”ב או הפועלים, והטעם שאין להם אלא תרעומת כתב הסמ”ע (סק”א) בשם הטור “איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו שיכול לומר הבעה”ב לפועל השכר עצמך במקום אחר והפועל יאמר לבעה”ב צא ושכור לך פועל אחר, אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח”, ונראה דהוא ע”פ דברי התוס’ שהבאנו לעיל, ועיין בש”ך שם (סק”א) שכתב דלפ”ז אם מוצאים להשכיר את עצמם בלא טורח אף תרעומת אין להם.
עוד איתא שם להלן (ס”ב) “בד”א שאין להם עליו אלא תרעומת בשלא הלכו דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה, אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל הרי זה כדבר האבוד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל”, והיינו דהיכא דעל ידי ששכרן נגרם לפועלים הפסד חייב בעה”ב לשלם להם מדין מזיק ורק היכא דאין חיוב ממון ויש לפועלים טורח למצוא אחרים שישכרום יש להם תרעומת, וגם הא הוא ע”פ מה שכתבו התוס’ שהבאנו לעיל.
ולכאו’ יל”ע, דהיה צריך להיות שיהא לפועלים תרעומת רק היכא שאמש היו יכולים להשכיר את עצמם וגם עתה לאחר חזרת בעה”ב יכולים להשכיר את עצמם אבל יש בזה טורח, ולכן יהא להם תרעומת מפני הטורח, אבל היכא שגם אמש לא היו יכולים להשכיר את עצמם מדוע שיהא להם תרעומת הרי בחזרת בעה”ב לא נגרם להם כל שינוי ממצבם הקודם, דגם אם אינם משכירים את עצמם אין בעה”ב חייב להם מידי ומדוע שתרעומת יהיה להם, וצ”ב.
ולכאו’ היה נראה לומר דמתבאר שטעם התרעומת שיש לפועלים הוא מחמת עצם הא דקודם חזרה היה מי ששכרם ועכשיו הם בלא שכירות ושינוי זה הוא מהוה סיבה לתרעומת, אמנם מדברי הש”ך לא משמע דזו סיבה לתרעומת, ע”ש וצ”ב.
ג. דין “מחוסר אמנה”
עוד כתב הסמ”ע שם “וכתבתי בפרישה דממ”ש הרשות בידו לחזור משמע דלית ביה אפילו משום מחוסרי אמנה, דס”ל דלא אמרו כן אלא כשחוזר מדבריו בדבר שאין בו תועלת וכמ”ש הטור ומור”ם ז”ל לעיל סוף סימן ר”ד דכשנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה והכא נמי כשחוזר בעה”ב משום שאינו צריך להם או שנמצאו פועלים בזול יותר, ולפ”ז החולקין שם וכמ”ש מור”ם ז”ל שיש חולקין בזה חולקין גם כאן ומ”ש אין להם אלא תרעומת ר”ל לאפוקי תביעת ממון אבל ממחוסרי אמנה ג”כ נינהו”, ע”ש.
והיינו דכמו שמצינו בדיני מקח וממכר דגם היכא שלא נעשה קנין גמור ראוי לאדם לעמוד בדיבורו, כשכל הפרטים סוכמו בין הצדדים ורק חסר מעשה קנין, ואם חוזר בו הרי הוא מחוסר אמנה, כמו כן בשכירות פועלים החוזר בו הוא מחוסר אמנה, אלא דכמו שהתם נחלקו הראשונים בתרי תרעי אי איכא מחוסר אמנה או לא גם הכא אם חוזר בו משום תועלת שאינו צריך להם או שמוצא פועלים אחרים בזול תלוי הדבר במחלוקת אי הוה מחוסר אמנה או לא. ומתבאר דלבד מדין התרעומת שיש לפועלים כלפי בעה”ב החוזר בו יש על הבעה”ב שם של מחוסר אמנה בתנאים המתבארים בדין מקח וממכר, והחילוק בין הדינים הוא שהיכא דהוה מחוסר אמנה איכא איסור לחזור בו והיכא דרק יש לפועלים תרעומת מותר לבעה”ב לחזור בו, ודו’ק.
ונראה דהנהו ב’ דינים, תרעומת ומחוסר אמנה, אינם תלויים זה בזה ושייך שיהא תרעומת אף היכא שליכא מחוסר אמנה וכן להיפך שיהא דין מחוסר אמנה אע”פ שאין זכות לפועלים שיהא להם תרעומת.
דהנה הבאנו שכתב הש”ך דהיכא שמוצאים להשכיר את עצמם בלא טורח ליכא לתרעומת, אמנם לכאו’ נראה דאם חזר בו בלא שיש לו תועלת אע”פ שאין לפועלים תרעומת יהא על בעה”ב שם של מחוסר אמנה כיון שבחד תרעא הוה מחוסר אמנה. וכן עיין בקצוה”ח (סק”א) שהוכיח מקושית הגמ’ (ע”ט ע”ב) גבי ספינה אי משכח לאגורה אמאי אית ליה תרעומת אע”פ שיש לו טורח להשכיר לאחרים דהיכא דחוזר בטענה רבה אין להם תרעומת ע”ש, ולענין מחוסר אמנה למ”ד דגם בתרי תרעי איכא שם מחוסר אמנה גם גבי שכירות פועלים בחוזר בו יהא מחוסר אמנה, ודו’ק היטב[1].
ד. חיוב כפועל בטל
עוד איתא בשו”ע שם (ס”א) דהיכא שהתחילו הפועלים במלאכה יש חיוב גמור על בעה”ב לפועלים אף על חלק מהמלאכה שלא נעשה, “בד”א בשלא הלכו אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים אין לפועלים כלום ומה בידו לעשות ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל”. וכעין זה איתא לקמן שם (סי’ של”ד ס”א) “השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום אע”פ שגם בעל הבית יודע דרך הנהר, אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר ובעל הבית יודע נותן לו שכרו כפועל בטל”, ושם לעיל כתב הרמ”א “וי”א דאם משך בעה”ב כלי אומנות שעושה בהם מלאכה אין הבעל הבית יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן”[2].
ומבואר דכל חזרה של בעה”ב משכירות פועל, כל היכא שנעשה קנין או התחילו במלאכה שחשוב כמעשה קנין, מתחייב בעה”ב לשלם לפועל כל שכרו, ואם חוזר בו חייב ליתן לו שכר גם עבור מה שעדין לא עשה, אלא כיון שס”ס הפועל לא עבד בפועל נותן לו רק כפועל בטל.
והנה בפועל הדין הוא דאע”פ שהלכו אם מוצאים עכשיו להשכיר עצמם אינו חייב לשלם להם, כדאיתא בשו”ע (שם ס”ב) “ואם הלכו אע”פ שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש נותן להם שכרם כפועל בטל והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו אין להם אלא תרעומת”, ונראה דכמו כן בעשו קנין שכתב הרמ”א שבעה”ב אינו יכול לחזור בו אם מוצאים להשכיר את עצמם פטור מלשלם. והיינו דאמנם חיוב בעה”ב לפועל עבור מה שלא נעשה אינו נובע מגרימת הפסד שגרם לפועל, שהרי החיוב הוא אפילו אם גם בלא שבעה”ב שכרו לא היה מוצא להשכיר את עצמו, אלא הוא מדין שכירות פועלים, אבל אם יכול להשכיר את עצמו בעה”ב פטור מלשלם[3], ונראה אולי דביאור הדבר הוא מחמת שיש זכות לבעה”ב לומר לפועל להמשיך עבודתו במקום אחר ובאם הפועל אינו רוצה בכך נפטר בעה”ב, ודו’ק[4].
ועיין בנתה”מ (סק”ז) דבהא דאמרינן דבמוצאים להשתכר אינו חייב יש חילוק בין פועל לקבלן, “בפועל שנשכר ליום ועבד חצי יום כשאפשר להפועל להשכיר עצמו לאחר חצי יום הב’ אין להפועל שום היזק דאילו היה עובד לזה לא היה אפשר לעבוד לאחר, אבל בקבלן שאין קצבה לגמור מלאכתו אם כן מה בכך שיכול לקבל עוד מלאכה בקבלנות אצל אחר מכל מקום יכול לומר אף שהיתה מלאכתך אצלי הייתי יכול לקבל מלאכה זו אצל האחר ולעשותה אחר כך בעת שאהיה פנוי ממלאכתך”, ע”ש[5].
עיין בקצוה”ח בהל’ שכירות בתים (סי’ שט”ז סק”א) שכתב דאם רוצה השוכר לצאת מהבית קודם סיום השכירות ואין המשכיר יכול להשכירו לאחרים צריך השוכר לשלם כל השכירות ואינו מנכה לו כפועל בטל, והא דאיתא במרדכי בשוכר שמת תוך הזמן שמשלמים היורשים כפועל בטל והיינו בניכוי מה שהבית פנוי לו הוא דוקא היכא שהשוכר אנוס כמו התם שהשוכר מת אבל היכא דאפשר לו לשוכר לקיים השכירות אינו מנכה כפועל בטל, וכתב דכן הוא בשכירות פועלים “אם בעל הבית רוצה לחזור היכא דאפשר לו לקיים השכירות ורוצה לנכות להם כפועל בטל לאו כל כמיניה כיון שהפועלים רוצים בפעולתם”, וכתב דכן משמע בשו”ע (סי’ שי”ב ס”ז) דאיתא “ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר” ומשמע כל השכר, ע”ש.
ועוד הוסיף הקצות “והא דגבי פרקה בחצי הדרך בספינה משלם לו כפועל בטל עיין ש”ך בסימן שי”א סק”ד התם כיון שפרקה בחצי הדרך הו”ל כמו אנוס, אבל גבי שוכר נראה דאפילו מתרמי ליה ביתא כגון שקנה או בנה לא הו”ל אונס כל כך, משא”כ בספינה שדרך שמוכרין לפעמים באמצע הדרך ואדעתיה דהכי אגריה מש”ה מנכה כפועל בטל”, עוד סיים שם הקצות “והא דמשמע מדברי המרדכי הנזכר דגם בבית מנכה לו כפועל בטל היינו משום דיכול המשכיר בעצמו להשתמש בו ובזה מרויח קצת ונהנה”, יעו”ש. ולכאו’ דברי הקצות מחודשים מאד וכמו כן דבריו צ”ב מיניה וביה.
ראשית יל”ע מדוע היכא שלא היה אנוס ישלם שכרו משלם ולא כפועל בטל, הרי ההנחה היא שאדם מוכן לקבל פחות ולא לעבוד אם כן מדוע שזה לא יהיה כך, ומה שהיום הפועלים אומרים שהם רוצים בפעולתם לא אמור לשנות את ההנחה הזו. עוד צ”ע שהרי בשכירות פועלים כל הדין שמשלם להם כפועל בטל הוא רק במקום שבעה”ב לא היה אנוס כמו בידע שהנהר פוסק או כלא סייר מאורתא וכדו’ אבל אם היה אנוס הוא פטור לגמרי, ולדברי הקצות שמשלם כפועל בטל רק באנוס זה תרתי דסתרי שהרי באנוס הוא פטור לגמרי, ולומר שיש גדר אמצעי שכלפי החיוב לשלם לא חשוב אונס וכלפי שכרו משלם חשוב אונס הוא דוחק גדול. גם מ”ש הקצות לחלק בין ספינה שפרקה לה בחצי הדרך דחשוב אונס ובין שוכר שמצא בית אחר לקנות אינו ברור. וכמו כן מה שכתב הקצות דמ”ש המרדכי שמנכה הוא משום שיכול המשכיר להשתמש בבית ונהנה בזה, לבד דהוא לא כמ”ש בתח”ד לכאו’ יש לומר כן בשכירות פועלים שכשיש לפועל זמן פנוי הוא נהנה מהזמן הזה וזו הנאה לא פחותה מהנאת השימוש בבית וא”כ מדוע שלא יהא חייב רק כפועל בטל. וע”ע בנתי’ (שם ססק”ב) שקצת נראה מדבריו שבא להוציא מדברי הקצות, וצ”ע[6].
ה. דין ידו על התחתונה
הבאנו לעיל הא דאיתא בגמ’ “במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו…” ופליגי חכמים ורבי דוסא בחזרו הפועלים אי ידם על התחתונה או על העליונה, וע”ש בפרש”י שכתב דארישא קאי ולעיל פירש בפועלים והכא בקבלן, ונראה דהוקשה לרש”י דכיון שקתני לעיל דבחזר בו בעה”ב נותן להם כפועל בטל והיינו דמשלם אף על מה שעדין לא עשו א”כ שוב אין מקום לחייב את בעה”ב על מה שעשו באופן שתהיה ידו על התתונה שהרי הוא משלם אף על מה שלא עשו, ודו’ק.
אמנם עיין ברמ”א (שם סס”ד) שכתב דבעה”ב החוזר בו דינו כקבלן שידו על התחתונה, והוא מהטור שכתב “וכן הדין בבעל הבית החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה ולא ישאיר לו אלא ב’ דינרין כדי שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו ואם הוקרה צריך ליתן לו ד’ דינרין”, ובביאור הגר”א (ס”ק י”ט) ציין להג”א שכתב כן, ע”ש. ולכאו’ צ”ע דלכאו’ בדין ידו עה”ת הוא תשלום רק עבור המלאכה שכבר עשה רק יד בעה”ב החוזר עה”ת היאך ישלם עבור מה שעשה, והרי לעיל מבואר דבהתחיל במלאכה חייב בעה”ב לשלם לקבלן אף על מה שלא עשה.
ועיין בנתה”מ (סק”ז) שהקשה כן וכתב, מה שהבאנו מדבריו לעיל, דאין לפרש דאיירי באופן שמוציאים עתה להשתכר ממקו”א וממילא מבואר לעיל דבכה”ג אינו חייב על מה שלא עשו, דכיון דאיירי בקבלן שאין קבוע זמן למלאכתו וגם אם עושה מלאכה עבור אחד יכול הוא לקבל מלאכה נוספת, א”כ אין משמעות להא שיכולים להשתכר ממקו”א כיון שבלא”ה היו יכולים לעשות כן, ואשר על כן ביאר דאיירי הוא באופן שבעה”ב רוצה ליתן לו מלאכה אחרת והפועל אינו רוצה בכך ואינו תובע מבעה”ב רק שכר על מה שעשה, ואהא איתא דדין בעה”ב שידו על התחתונה, ע”ש[7].
ו. גדרי חיובי הממון במקום שחייב
מצינו ב’ אופנים שחייב בהם בעה”ב לשלם לפועלים אף על מה שלא עשו, הא’ הוא היכא שעל ידי חזרתו הפסידו הפועלים שאמש יכלו להשכיר עצמם ולאחר חזרת בעה”ב שוב אינם יכולים להשכיר את עצמן, והב’ הוא בנעשה קנין או הלכו או התחילו במלאכה וכמו שהתבאר.
ובהיו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כתב המחבר (ס”ב) “הרי זה כדבר האבוד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל”, והחיוב בדבר האבד בפשטות הוא מדינא דגרמי, וכן מתבאר מדברי התוס’ (ע”ו ע”ב) ע”ש. אמנם עיין בנתה”מ (סק”ג) שהביא קושית המהר”ם שי”ף על דברי התוס’ למאן דסבר דבחזרו הפועלים בדבר האבד דשוכר עליהם או מטען אם לא שכר אין משלמים הפועלים מכיסם וא”כ מאי שנא הכא דמשלם בעה”ב מכיסו, וכתב הנתי’ “דהא הא דשוכר עליהן עד כדי שכרן ע”כ לאו דינא דאורייתא הוא ועל כרחך הוא מצד תקנת חז”ל או שאמדו חז”ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זה לזה להשלים ההיזק עד כדי שכרן, ועל תקנת חכמים ואומדנא שלהן אין להקשות כלל”, וע”ש שלומד כן גם בדברי התוס’ ומ”ש דמשלם לר”מ דאית ליה דינא דגרמי אינו דין גמור “רק כונתם כיון שתיקנו חז”ל דבדבר האבד חייב כאילו מזיקו בידים א”כ הכא נמי כיון דגרם להם היזק והוא דבר האבד להם אין לחלק בין פועל שחוזר בדבר האבד לבעה”ב החוזר”, ע”ש שהכריח דבריו.
עוד עיין בחזו”א (ב”ק סי’ כ”ג ס”ק ל”ו) שהביא דכתבו התוס’ והרא”ש דחיוב זה הוא מדינא דגרמי אמנם מביא החזו”א דבריטב״א (ע״ג ע”ב) ובר״פ האומנין מבואר דחיוב הבעלים בהפסד הפועלים וחיוב פועלים בהפסד בעלים הוא מחמת השתעבדות ובההיא הנאה דקסמיך עליה, וע”ש דכתב דאיכא נפק”מ לענין אם מת והניח קרקעות אי גובין מהיורשים, ע”ש.
ובחיוב הבעה”ב היכא דנעשה קנין או הלכו או התחילו המלאכה דבעה”ב משלם להם כפועל בטל על מה שלא עשו, היה נראה בפשטות לומר דהוא מחמת ההתחייבות שלו ליתן להם עבודה שיקבלו עליה שכר, וכיון שלא עשה כן הוא חייב להם מכח ההתחייבות שלו, ונראה דהוא כעין הא דאיתא בפרק המקבל (ק”ד ע”א) גבי מקבל שדה בקבלנות ואומר “אי אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא”, ואף שלא היה התחייבות מפורשת הרי הוא כהא דדרשינן לשון הדיוט ואמדינן דכך היה בדעתם, ודו’ק.
אמנם עיין בחזו”א (ב”ק סי’ כ”ג ס”ק ל”ו) שכתב דהא דאמרינן שבהתחיל במלאכה חייב כל שכרו הוא חיוב מדיני שכירות פועלים ושם החיוב הוא שכירות פועלים על כל דיניה, וז”ל “נראה דבהתחיל במלאכה וחזר בעה״ב דדין הוא דחייב לשלם כל שכרו אפי׳ אם לא היה הפועל מוצא להשתכר אמש ואפי׳ שכרו ביותר משכר פועלים וכמש״כ הסמ״ע סק״ו והש״ך סק״ז י״ב, שכר זה הוא שכר פועל ממש ולא גרמי”, וכותב החזו”א דאיכא נפק”מ בכך לענין שאינו יכול לסלקו במטלטלין וכן דאם מת והניח קרקעות גובין מיורשיו, ועוד הוסיף דנראה דעובר עליו בבל תלין, ע”ש.
ויש להבין מדוע החזו”א הניח שיש או חיוב מדין גרמי, והכא זה אינו כיון שחייב אף היכא שאמש לא היה יכול להשכיר עצמו ולא נגרם לפועל כל הפסד, או מדין שכירות פועלים על כל המשתמע מכך, ומדוע שלא נפרש כמ”ש דהוא מחמת ההתחייבות של בעה”ב לפועלים, וכמו שהביא דכתב הריטב”א גבי היכא דהפסידו הפועלים דכמו כן יש לומר גם בלא הפסידו אלא התחילו במלאכה, ולצד זה אין חיוב זה כשכירות פועלים אלא ככל התחייבות ממונית של אדם לחבירו, וצ”ב.
ע”ע בנתה”מ (סי’ של”ג סק”ז) דקצת משמע מדבריו דגם בהתחילו במלאכה ומשלם על מה שלא עשו הוא מדין מזיק ומדינא דגרמי, וע”ש וצ”ע.
ז. בבעל הבית אנוס
מבואר בשו”ע דכל היכא שהפסקת המלאכה היתה מתוך אונס הוה פסידא דפועלים, ולכן בהא דהלכו ומצאו השדה שהיא לחה כתב המחבר (סי’ של”ג) דאם ביקר בעה”ב בשדה בערה ומצאה שצריכה פועלים אין לפועלים כלום, וכן בפסק הנהר כתב המחבר (סי’ של”ד) דאם אין דרכו לפסוק ההפסד על הפועל, וכן כתב שם הרמ”א בשם הטור “וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין הוי פסידא דפועל”, ע”ש.
ופטור זה הוא בין אם חיוב הבעה”ב הוא מדינא דגרמי או מחמת ההתחייבות שלו או אף מדיני שכירות פועלים, והוא משום שברור לן שעל דעת כן לא שכרם ואינו מתחייב במידי, ודו”ק.
ח. בנידון דידן
לאור כל האמור לעיל בנידון דידן ששכר המזמין את המעצבת להכין עבורו תוכנית לשיפוץ דירתו וחוזר בו לאחר שלב הכנת התוכניות, באופן עקרוני ע”פ דין תורה היה על המזמין לשלם את כל שכרה, גם עבור החלק שעדין לא נעשה, וזאת משום דכבר התחילה במלאכה, וכמו כן נראה דחתימה על הסכם ההזמנה וכן תשלום מקדמה חשוב שנעשה קנין, אלא עבור החלק שלא נעשה יש לשום את החיוב כפועל בטל.
ונראה דהסיבה שמחמתה הוצרך המזמין למכור את הדירה ולא לבצע את השיפוץ וממילא הפסיק את ההתקשרות בינו למעצבת לא חשוב אונס לענין לפוטרו, כיון שהיה אפשר לעשות זאת בעלות יקרה יותר או להמתין לתקופה מאוחרת, וזה שהוא היה לחוץ ולא יכל להמתין או להוציא הוצאות נוספות חשוב אונסא דנפשיה ולא הוה אונס להפטר מחיובו כלפי הפועל, ויש לדמות זאת להא דמבואר בסי’ ר”ה (סי”ב) דאונס דנפשיה אינו מבטל המקח, ע”ש. אמנם אפשר דלענין דברי הקצות שכתב דהיכא שבעה”ב אינו אנוס משלם שכרו משלם ולא כפועל בטל, יהיה חשוב סיבה זו כאונס ואולי יש לדמותו להא דספינה שפרקה בחצי הדרך שכתב הקצות דחשוב אונס, וצ”ע.
אמנם על אף האמור שע”פ ד”ת איכא חיוב על הזמין לשלם גם עבור המלאכה שעדין לא נעשתה, בנידון דידן הדין שונה, והוא משום שבהסכם שנחתם בין המזמין למעצבת נכתב סעיף נוסף (4) “במידה והמזמין מעוניין לבטל את העבודה בשלב כלשהו, שכה”ט יחושב עפ”י הערכת המתכננת לגבי היקף העבודה שבוצעה עד למועד הביטול”, ומסעיף זה יש ללמוד דכוונת הצדדים הייתה שבאם תפסק העבודה לא ישלם המזמין עבור העבודה שלא נעשתה, והוא דלא כעיקר הדין כאמור לעיל שבנעשה קנין או תחילת מלאכה חייב לשלם גם עבור מה שלא נעשה כפועל בטל.
אמנם מאידך נראה כי בסעיף זה ניתן למעצבת הזכות הבלעדית להעריך את היקף העבודה שבוצעה עד למועד הביטול ושעבורה על המזמין לשלם תשלום מלא, ולכן נראה שמכח סעיף זה זכותה של המעצבת לקבוע כי התמחור על פיה נקבע השכר שעל המזמין לשלם הוא עבור חלק התכניות שהוכנו והוגשו לקבלן וכן עבור יום הבחירה, והוא לא עבור השירות לתאם מול בעלי המקצוע והספקים או להיות זמינה במקרה הצורך וכולי, וכל זה הוא בכלל האמור בהסכם “הערכת המתכננת לגבי היקף העבודה שבוצעה”.
עוד נראה דהמעצבת יכלה להעלות טענה נוספת, בהסכם נכתב כי המחיר נקבע לאחר הנחה, שנראה שניתנה מחמת מכר משותף של המזמין והמעצבת, וממילא יכלה המעצבת לטעון כי ההנחה ניתנה על סמך זה שכל העבודה תעשה וישולם לה כל הסכום שנקבע, אבל אם המזמין חוזר בו לאחר שכבר מבחינתה עיקר העבודה נעשתה לא ישולם לה שכר נוסף, על דעת כן לא ניתנה ההנחה ויש לקצוץ את השכר על פי המחיר הרגיל המקובל אצלה. אמנם היא לא העלתה זאת ולכן אין לקחת טענה זו בחשבון.
ובנוגע לגוף טענות המזמין, שאמנם לפי האמור לעיל הם אינם רלוונטיים אבל בכל זאת ניגע בהם:
- דברי המזמין כי חלוקת התשלום והשארת יתרה של 20% מלמדת על כך שחלק זה הוא עבור העבודה שיש לעשותה מזמן זה ואילך, נראה לקבל את דברי המעצבת כי קביעת מועדי התשלום נועדה להקלה על הלקוחות והיא אינה משקפת תמחור של העבודה, כמו כן יש להוכיח זאת מכך ש-75% ניתן לאחר ביצוע הכנת התוכניות ואילו ה-20% משולמים קודם הביצוע, ועל כן בהכרח אין קשר בין הדברים.
- טענת המזמין כי יש להעריך את עלות המחוייבות של המעצבת לתאם מול בעלי המקצוע, וכן את מחוייבותה לזמינות טלפונית למזמין ולבעלי המקצוע ואף ביקור במקום העבודה, כפי שהיא עצמה עשתה עבור “יום הבחירה”, ועל כך השיבה המעצבת כי חלקים אלו ניתנים כשירות וכאחריות כלפי המזמין.
עקרונית היה נראה לחלק בין שני הדברים, ומה שנכתב ב”פירוט השירות” היה נראה לומר שהוא מהמרכיבים את עלות השכר שנקבע, ומה שנכתב לאחר מכן (סעיף 7) “המתכננת אינה נותנת שירות פיקוח, עם זאת במידה ומתעוררות שאלות בביצוע המתכננת תהא זמינה טלפונית למזמין ו/או לקבלן הביצוע בשעות הפעילות כולל ביקורים בתיאום עם המבצע במידת הצורך”, חלק זה הוא אכן נראה כקבלת אחריות ונתינת שירות שאינו מתומחר. אמנם המעצבת כתבה שהיא אכן תיאמה מול המהנדס את התוכניות והיא ביצעה עכ”פ חלק מהאמור בפרט זה מפרטי השירות, ונראה וכפי שיבואר להלן שבודאי סגי בכך שלא יקוזז מסכום החיוב.
- בנוסף לכל האמור, נראה לומר שכשכותבים “פרטי השירות” זה אומר שמחוייבים לתת את השירותים המפורטים שם, אבל אין זה אומר שאם יש סיבה שאחד מהפרטים לא יהיה רלוונטי יהיה הפחתה מהמחיר. יותר מכך אף יום הבחירה שאף לדברי המעצבת הוא תומחר ונקבע ל-6 שעות, ברור לכל כי גם אם לבסוף לא נוצלו כל השעות שתומחרו אלא רק 3 שעות לא יקוזז על כך מהתשלום הכולל. ולכן נראה כי לולא הסעיף הנ”ל שיש ללמוד ממנו כי יש לקזז במקרה של הפסקת ההתקשרות כלל לא היה ניתן לקזז עבור חלק מסויים בפרטי השירות שלא סופקו בפועל, ולכן גם לאחר האמור בסעיף הנ”ל יש לתת למעצבת את הנאמנות לקבוע עבור מה ניתן לקזז ועבור מה אין חובה לקזז.
- לעצם דברי המעצבת שחלק זה מפרטי השירות אינו מתומחר, מתוך דבריה ניתן להסביר את ההיגיון בדברים, והוא משום שהתמחור בנוי על נתונים קבועים כמו שעות עבודה וכמו ממ”ר, אבל יש דברים שלא ניתן להעריכם בפני עצמם והשירות הניתן בהם נובעים מהסכם ההתקשרות הכללי שיש בין הצדדים, ולכן אם מסיבה כלשהי הם מתייתרים אין המעצבת חייבת להפחית מהשכר שנקבע.
- טענת המזמין כי לא מסתבר שעבור יום הבחירה המעצבת קיזזה 1,800 ₪ ואילו עבור שאר השירותים שהיא חייבת בהם הם ניתנים כשירות חינם, נראה כי יש למעצבת נאמנות על דבריה, שהרי אילו היא הייתה אומרת לו שהיא מפחיתה 1,800 ש”ח המורכב מ-300 ש”ח עבור יום בחירה ו-1,500 ש”ח מחמת אי ביצוע הסעיף של הדיבור והשיח מול אנשי המקצוע, נראה לי כי היינו מקבלים זאת בהבנה גמורה, אז היא ביושר כתבה שכל הסכום הוא מחמת יום הבחירה ואין קיזוז מחמת הסעיף הנוסף.
העולה מהדברים:
- על פי דין תורה בעה”ב החוזר בו אם מחמת כך הפסידו הפועלים שלא השכירו עצמם לאחרים חייב לשלם שכרם כפועל בטל, והוא או מדינא דגרמי או מכח התחייבות.
- אם לא הפסידו ולא עשו קנין ולא התחילו במלאכה אין להם על בעה”ב אלא תרעומת, ובאיכא טעמא רבה לחזרתו אף תרעומת אין להם. ולענין אם חשוב בעה”ב מחוסר אמנה תלוי אם חזר בו מחמת תועלת או לאו, ותלוי במחלוקת הראשונים במו”מ וחזר בתרי תרעי.
- לאחר התחלת המלאכה או לאחר קנין, או שהופסקה העבודה מסיבה חיצונית, חייב לשלם לפועל או לקבלן כפועל בטל אף עבור חלק המלאכה שלא נעשתה, והוא או מדין שכירות פועלים או אולי משום דחשוב כהתחייבות בעה”ב לפועלים. והקצות כתב דאם אינו אנוס כלל חייב לשלם שכרו משלם ונראה לכאו’ דהנתי’ חולק על כך.
- הא דחייב בעה”ב אף על מה שלא עשו הוא רק במקום שאין מוצאים עכשיו להשתכר, והתבאר דהוא מחמת זכותו של בעה”ב ליתצן לפועל מלאכה אחרת ואף יכול להראות לו בשל חבירו.
- היכא דאינו משלם על מה שלא עשו, כגון בפועל ומצא להשתכר או בקבלן ואינו רוצה מלאכה אחרת, יד בעה”ב החוזר בו על התחתונה וכפי שהתבאר.
- בנאנס בעה”ב פטור מלשלם, אמנם אונס הוא רק מחמת סיבות שאינם תלויות בבעה”ב ואינו אונס דנפשיה.
- בנעשה הסכם בין בעה”ב והפועל ונכתב בו כי בחזרת בעה”ב ישלם רק עבור מה שנעשה, פטור בעה”ב מחלק המלאכה שלא נעשתה.
- שומת המלאכה שנעשתה תהיה על פי מומחין אלא א”כ נכתב שהשומה תעשה באופן אחר, ואין ללמוד מחלוקת התשלומים לענין שומא זו.
- פירוט העבודה אינו בהכרח מוכיח שקציצת השכר היא על פי פירוט זה.
[1] ולכאו’ קצת דוחק שבגמ’ גבי ספינה אמאי לא נחית נמי להא דיהא השוכר מחוסר אמנה, וצ”ע.
[2] וע”ש בש”ך (סק”ד) שכתב לגבי הקבלן שאינו יכול לחזור בו בשום ממון ואף לא לענין שיהא ידו על התחתונה אלא חייב לעשות המלאכה אם ירצה בעה”ב, ויש חילוק בין קנין ובין התחלת מלאכה שיכול לחזור רק יהא ידו על התחתונה, ע”ש. אמנם נראה דכל זה הוא במקום שישנה למלאכה אבל היכא דאינה כמו בנתמלא השדה מים או שפסק נהרא על כרחך איכא חזרה ורק הנידון הוא מה חייב לשלם לפועל, וכעין זה הביא בפת”ש (סק”ב) בשם הנוב”י דאם הוא מעוות שלא יוכל לתקון אין הקנין מחייב טפי. ועוד נראה דמ”ש הש”ך דאינו בחזרה כלל בשום ממון הוא כלפי הקבלן אבל לגבי בעה”ב גם אם נעשה קנין לא שייך שנאמר שעל כורחו יעשה הקבלן את העבודה והו כמו שאינה למלאכה, אלא דינו דמשלם לו גם על מה שלא עשה כפועל בטל, ועיין מ”ש להלן בשם הקצות, ודו’ק.
[3] ועיין בביאור הגר”א שם (סק”ו) דמקור הדין הוא בגמ’ (ע”ט ע”ב) “השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת היכי דמי אילימא דקא משכח לאגורה אמאי אית ליה תרעומת ואי דלא קא משכח לאגורה כוליה אגרה בעי שלומי”, ומסיק דמשכח לאגורה ויש לו תרעומת משום שינוי דעתא, ומבואר דבמוצא להשכיר פטור מתשלום. ועוד הביא הגר”א דכן מבואר בתוספתא, ע”ש.
[4] לשון התוספתא שהביא הגר”א הוא “השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי היום והראה לו בשל חבירו יכול לומר לו או פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי מה שעשיתי”, אמנם לכאו’ היה נראה דאיכא נפק”מ על מי מוטל לטרוח ולמצוא מי שישכור את הפועל דלטעם זה הוא על בעה”ב וכן משמע מלשון התוספתא ‘והראהו בשל חבירו’, ויל”ע דמלשון המחבר לא כ”כ מוכח כן, ודו’ק היטב.
[5] ובפתחי חושן שכירות (פ”י סוף הערה כ’) הביא דבמנחת פתים ובתהלה לדוד מפקפקים בדברי הנתי’.
[6] וצל”ע בס’ פתחי חושן שבשכירות בתים (פ”ד סט”ז) הביא דעת הקצות וכתב דיש חולקים והוא הנתי’ שם, ובהל’ שכירות פועלים (פ”י ס”ז) כתב בפשיטות דמשלם כפועל בטל וכלל לא הביא דהרי הקצות.
[7] ובאולם המשפט כתב דאיירי במוצא להשתכר וממילא הוה כשכרו לחצי יום ואינו נותן אלא על מה שעשו, ואולי איירי בקבלן שאינו יכול לעשות עוד מלאכה אחרת, ודו’ק.