קהילה עשירה מחו”ל שוכרת את שירותיו של חזן בעל שם מזה כמה שנים. גם השנה פנו אליו גבאי הקהילה כבר בתחילת הקיץ, וסיכמו עימו כמידי שנה שיעבור לפני התיבה בתפילות הימים נוראים הבעל”ט.
כמה ימים לפני ראש השנה, פנה אליו הגבאי, והודיע לו כי בכוונת המתפללים לעשות החל מהשנה שינויים ודילוגים קלים בנוסח התפילה, בכדי לקצרה ולהתאימה לנוכחים.
החזן שהוא אדם ירא שמים, אמר כי הוא מתנגד לכל שינוי מהנהוג בקהילות ישראל מקדמת דנא, והוא מבטל את הגעתו. הקהילה לא הסכימה לחזור בה, והחזן וויתר על תפקידו.
דא עקא שהביטול התרחש לאחר שהחזן כבר רכש כרטיסי טיסה לו ולבניו המלווים אותו, וזאת מכספו הפרטי, וכעת תובע הוא מהקהילה הן עבור התשלום שסוכם עבור עבודתו, והן את ההוצאות שהוציא [במידה ולא ישולם לו שכרו].
תשובה:
תחילה נקדים. בשכירות פועלים, בעה”ב החוזר בו חייב בתשלומים, בהינתן כמה תנאים שיפורטו להלן. מקרה של ‘הרעת תנאים’ מצד בעה”ב שמחמתם חוזר בו הפועל, נחשב גם כן לחזרת בעה”ב. במקרה שלפנינו, כל שינוי מהנהוג מול חזן ירא שמים נחשב להרעת תנאים, ולכן המזמינים נחשבים כאלו שחזרו בהם.
בעה”ב החוזר בו מחוייב בתשלומים, באחד מהתנאים הבאים:
- בזמן שהפועל נשכר למלאכת בעה”ב יכול היה להשתכר לעבודה אחרת, אזי היות ובעה”ב הפסידו בכך ששכרו ואח”כ חזר בו, חייב לשלם לו. אך אם לא יכול היה להשכיר את עצמו לעבודה אחרת, נמצא שבעה”ב לא הפסידו ולכן כשהוא חוזר בו הוא אינו מחוייב בתשלומים.
- אם ‘התחיל’ הפועל במלאכה או אפילו רק הלך למקום עבודתו, נחשב הדבר כקנין וצריך בעה”ב לשלם לו. אלא א”כ מוצא הפועל כעת מקום אחר להשתכר בו במקום המלאכה שהושכר אליה.
- במקרה שעשה בעה”ב קנין עם הפועל, בכל גווני צריך לשלם שכרו. [כל זה מבואר בחו”מ ריש סימן של”ג].
ועתה יש לדון בקיום תנאים אלו במקרה דנן.
הפסיד מקום אחר: תחילה בירר בית הדין אצל החזן האם היו לו הצעות עבודה אחרות. החזן הודה שלא היו לו פניות אחרות, אולם טען שזאת משום שידוע בעולם החזנות שמשמש הוא כמה שנים כבעל תפילה של הקהילה המדוברת, ולולי כן ברי לו שהיה מקבל פניות כאלה.
בית הדין המשיך ושאל, מדוע לא נשכר לכה”פ ליום הכיפורים. התשובה שענה החזן, שהוא אכן לא ניסה למצוא מקום אחר היות והחליט שמשמים גלגלו לו לשנה זו תפלה אישית טובה יותר בארץ הקודש עם משפחתו.
בית הדין יתייחס לטענות הנ”ל בהכרעת הדין.
התחלת מלאכה: יש לדון האם כאשר מוציא הוצאות לצורך הנסיעה נחשב כ’התחיל במלאכה’. ואולי תלוי בטעם ש’התחיל’ הוי קניין, אם משום שהתחלת המלאכה היא היישום בפועל של ההסכם [כעין התחלת שימוש בשכירות חפצים] ההוצאות שהוציא החזן לצורך המלאכה בעתיד אינם נחשבים כ’התחלת המלאכה’. אולם אם טעם החיוב משום שעי”ז יש גמירות דעת של הצדדים ולכן זה נחשב כמעשה קניין, יש מקום לומר שגם הוצאות שמוציא לשם המלאכה העתידית יחשבו כגמירות דעת וכמעשה קנין.
ומ”מ נראה, שדווקא אם תיאם את ההוצאות עם בעה”ב יתכן ונחשב ל’סמיכות דעת’, אבל כשעשה כן מעצמו, אף לצורך העבודה, אין כאן גמירות דעת כלל.
מעשה קניין: העובדות הם, שלא נחתם עם החזן הסכם לשנה זו, אולם בפעם הראשונה ששכרה הקהילה את שירותיו נחתם עימו הסכם.
מצינו חידוש בראשונים שנפסק להלכה במקרה דומה של שכירות חזן, שלאחר שנגמר הזמן הראשון שקבעו עימו, והמשיכו בשכירות בלא להתנות דבר, התנאים המחייבים הם כפי שסיכמו בתחילה. [הובא להלכה ברמ”א שם סעיף ח’].
אולם יש לעיין בפירוש הדין, אם משום שתוקף ההסכם הוא גם על אריכות הזמן וכאילו חידשו את ההסכם לזמן נוסף, או שאע”פ שהמשיכו בלא הסכם מ”מ אומד הדעת הוא שנעשה בתנאים שסוכמו ביניהם מתחילה.
ונ”מ למקרה שלפנינו, האם יחשב ‘מעשה קניין’ ע”י ההסכם שנחתם בין הצדדים וכביכול מתחדש מידי שנה, או שאמנם התנאים ממשיכים לחייבם אבל אין כאן מעשה קניין.
בנוסף, יש לצרף ספק נוסף שישנם דעות הסוברות שכלל לא יועיל במקרה שלפנינו ‘מעשה קניין’, משום שההסכם עם החזן הוא כ’שכיר יום’, שהרי משועבד למלאכה בזמן מסויים, וישנם פוסקים הסוברים שלא מהני ‘קניין’ ב’שכיר יום’, ורק ב’מלאכה בקבלנות’ מחייב הקניין. [וכך הכריע הש”ך ס”ק י”ד].
מסקנת הדברים:
לאור כל הטענות הנ”ל נראה, כי מחמת הספק אי אפשר לחייב את הקהילה לשלם לחזן את מלא שכרו, משום שלהלכה א”א להתחשב במעשה קניין ב’פועל’, ובנוסף לא ברור במקרה שלפנינו שיש בכלל מעשה קניין. ‘תחילת מלאכה’ נראה שלא היה במקרה שלפנינו, וגם לא הוכח בוודאות שיכול היה להשכיר עצמו במקום אחר והפסיד מכך [שהרי הקהילות הגדולות והמכובדות מסודרות עם חזנים קבועים, וגם אם היתה מגיעה לו הצעה מקהילה קטנה יותר, יתכן שלא היה מסכים כיאה למעמדו, וגם אם כן התשלום ככל הנראה היה פחות בהתאם לגודל הקהילה ויכולתיה] ובנוסף, בכל מקרה יתכן ויכול היה להשכיר עצמו לכה”פ ליום הכיפורים והפסיד את עצמו, ולכן א”א לחייבם בשכרו.
עבור קניית כרטיס טיסה לעצמו, פשוט שיש לחייבם. שהרי הוא ‘מוציא הוצאות על פיהם’. אולם כרטיסי הנסיעה לילדיו שקנה על דעת עצמו, אע”פ שהסכימו לדאוג להם לאירוח יחד איתו, אין הם חייבים על כך. [משום שהוציא כן על דעת עצמו, ואע”פ שהם גרמו לכך.]
למעשה מחמת שיש צדדים להניח שאכן נגרם לו הפסד ולפחות חלקי, בית הדין הציעה פשרה שהתקבלה על דעת הצדדים.