דייר בעל דירת פנטהאוז גדולה בבניין מגורים, מעוניין לקיים בביתו ערב התרוממות לקראת הימים הנוראים הבעל”ט, הכולל דיבורים מחזקים ושירה בציבור.
היות והערב מיועד לבחורי ישיבה, מעוניין הוא לקבוע את תחילתו לאחר השעה 23:00 בלילה, ושאלתו בפיו האם רשאי הוא לעשות זאת על אף ההפרעה לשכנים.
תשובה:
יש לדון בדין ‘רעש’ בבנין מגורים.
הראשונים נחלקו אם שכנים יכולים למנוע משכן אחר להשתמש בביתו שימוש הגורם רעש, או שזכות כל אחד לעשות בשלו כפי רצונו. גם להלכה נחלקו בזה השו”ע והרמ”א[1].
אלא שהרמ”א הסובר שמותר, מוסיף וכותב כי אם מדובר בחולה שמפריע לו הרעש, זכותו למנוע רעש זה.
ביאור דבריו דלהלן. בכל דיון בין שכנים אנו דנים את זכות השימוש של האחד מול ההפרעה הנגרמת לשני, כאשר לכל אחד יש זכות לעשות בשלו כפי רצונו, אך בתנאי שגם השימוש של השני ישמר. ולכן שימוש רגיל של אחד מהם על אף היותו גורם רעש אי אפשר למונעו, היות וההפרעה של השכן השני גם היא נסבלת. אולם במקרה שהשכן הוא חולה, ההפרעה הינה בלתי נסבלת, ולכך זכותו שלא ימנעו ממנו שימוש ראוי והגון גוברת.
וכתבו הפוסקים, שכלפי הפרעה לשינה בזמנים המיועדים לשינה, כל אחד נחשב כחולה משום שהפרעה זו גדולה עד מאד, וממילא ישנה לו הזכות למנוע זאת מחבירו.
אולם כבר כתב החזו”א[2] שרעש הנגרם ע”י שימוש רגיל אין זכות כלל למונעו, משום שעיקר השימוש בדירה עומד לכך, וממילא א”א להגביל את השימוש של השכן בשלו גם אם גורם הפרעה עי”ז לחבירו.
ואם כן, נראה ששימוש כעין זה לערוך מידי פעם ארועים בבית גם בשעות מאוחרות, הוא חלק מהשימוש הרגיל בדירה. כגון שבע ברכות, ארוסין, או שאר שמחות. ולכן א”א למנוע שימוש מעין זה.
כמובן, כל זה בתנאי שהרעש יהיה בצורה סבירה ורגילה, שאינה כוללת הגברה חזקה מהרגיל וכדו’ ולא בשעות המאוחרות מידי, שכל זה בכלל השיקולים של זכות השימוש של אחד ביחס לזכות של השני להשתמש גם הוא בשלו.
אחר זה יש להוסיף, שמחלוקת הפוסקים היא רק ביחס ל’שכנים’, כגון שימוש מבניין אחד המפריע לבניין שני, אבל דיירים באותו הבניין היחס ביניהם מעבר ל’שכנות’ הוא גם של ‘שותפות’, ושותפות זו מחייבת אותם בהתנהגות רגילה ומקובלת האחד כלפי חבירו, מעבר לכללי ‘שכנים’.
אולם כלפי שימוש דייר בתוך הבית הפרטי שלו, שאינה שימוש בחלקים המשותפים, יש לדון האם יש השפעה לכך שמדובר בבנין מגורים משותף, ואין כאן מקום להאריך בזה[3].
עוד יש לדון במקרה שלפנינו, מדין ‘דבר מצווה’. שישנה תקנת רבי יהושע בן גמלא לגבי ת”ת שא”א לטעון טענות כנגדה בגין הפרעה לשכנים. ולהלכה נפסק שה”ה לכל דבר מצווה[4]. וא”כ לכאורה גם בנידון דידן לא יוכלו למנוע את הארוע בטענת רעש, משום שמסתבר שערב כזה אם נעשה בצורה ראויה ומרוממת הרי הוא לתועלת הרבים, ושייכת גם במקרה דנן תקנה זו.
אך מסתבר, שהתקנה נאמרה כלפי הפרעות שאינם מבטלות את השימוש של השכנים באופן מוחלט, אבל אם כלפי נזק שיבטל את השימוש של השכנים ברכושם לא תוקנה התקנה[5].
ויש לדון בארוע חד פעמי, בו גם אם ההפרעה גדולה, כנגד זה ההנאה מהצד שני גדולה גם כן, והיות ומתרחשת באופן חד פעמי יתכן ויש לתת מקום לקיימה. ולמעשה דבר זה נתון לשיקול דעת בית הדין בכל מקרה לגופו.
במקרה שהשכן עושה בדירתו ארועים על בסיס קבוע, בנוסף על כך שהפרעה חריגה בשעות השינה יכולים הדיירים למנוע, ישנה גם טענה של ‘ריבוי דיורים’[6], מחמתה לא יכול אדם לפתוח עסק בביתו. טענה נוספת בגינה אפשר לעכבו אפילו שימוש לדבר מצווה, ואף אם עושה כן בשעות סבירות ורגילות, משום שדבר כזה מוריד את ערכם של דירות השכנים, וכלפי זה לא תוקנה התקנה הנ”ל. ורק כלפי הפרעה בעלמא תוקן שיכול לגרום נזק על ידי דבר מצווה[7].
בנוסף, במקרה כזה יש לדון שוב גם מצד ‘שותפים’ שעל דעת כן נשתתפו, ובפרט דבר הפוגע בערכן של הדירות. גם פרט זה תלוי בהגדרת ה’שותפות’ כלפי הבית הפרטי שבבניין, וכפי שהוזכר לעיל.
מסקנת הדברים:
ארוע כעין זה הנערך באופן חד פעמי, ברמת רעש שאינה מוגזמת, עד שעה שאינה מאוד מאוחרת, רשאי הדייר לעשותו.
[1] סימן קנ”ו סעיף ב’.
[2] חו”מ סימן י”ג אות י”א.
[3] יעויין בהרחבה במאמר המתפרסם באתר בית הדין, בעניין ‘הגדרת הקניין בבתים משותפים’.
[4] סימן קנ”ו סעיף ג’.
[5] בדומה לזה כתב בפתחי תשובה סימן קנ”ו ס”ק ב’ בשם הלבוש.
[6] סימן קנ”ו סעיף ב וסעיף ד’.
[7] כך מורים בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל.