הגיעו בפנינו בעל חברה לעבודות מסגרות ומזמין עבודה.
מזמין העבודה סיכם עם בעל המלאכה את כל פרטי העבודה ונקבע מחיר ביניהם, בהתאם לסיכום הוא אף נתן מקדמה.
בעל החברה טוען כי טעה בהצעת המחיר, והזכוכית שהזמין הלקוח יקרה בהרבה מהמחיר שסוכם ביניהם. מפני כך רוצה לחזור בו.
לטענת הלקוח הוא המתין זמן רב לביצוע העבודה, והמחיר שנקבע ביניהם מחייב.
הדין עם מי?
תשובה:
בכל הזמנת מוצרים בסגנון המדובר, יש לברר האם מדובר ב’מקח’ או ב’הזמנת עבודה’. שכן הכללים ב’מקח’ תלויים בדיני הקניינים, בעוד הכללים ב’הזמנת עבודה’ תלויים בדיני ‘פועל’.
בנתיבות המשפט[1] מבואר שהגדרת העסקה גם כאשר ישנים חומרים שנותן השירות מספק[2], תלויה בלשון שדיברו ביניהם, כאשר מבקש ממנו לעשות או להכין עבורו דבר מה נחשב כפועל שלו, ואם אמר שמעוניין לרכוש ממנו מוצר, גם כאשר המוכר מייצר ומכין אותו עבורו נחשב למקח [והייצור הוא לעצמו בכדי שיוכל למכור].
וכך כתב גם בחזו”א[3].
בהזמנה בלשון סתמית שאין הוכחה לאיזה דרך התכוונו, מסתבר שכאשר מדובר בהזמנה המחייבת ייצור מיוחד ומותאם למזמין, אזי מתפרשת ההזמנה כ’הזמנת עבודה’, והכללים יהיו לפי דיני פועלים. ואם מדובר בייצור במידה סטנדרטית, כגון ארון, שולחן, כסאות סטנדרטים וכדו’, ייחשב הדבר ל’מקח’, ויקבע לפי כללי מקח.
למעשה ישנם עוד סברות לדון בהם בהגדרת ההזמנה, וכל מקרה יש לברר בבית הדין או אצל דיין מומחה.
בקצות החושן[4] כתב שתלוי האם המוצרים הם של המזמין או של נותן השירות. [ויעויין בהערה לעיל מה שכתבתי ליישב לדעת האחרונים.]
באופנים הנידונים כ’מקח’, נדרש מעשה קניין. ובדרך כלל חתימה על טופס הזמנה מסודר נחשבת כקניין ‘סיטומתא’, וממילא לא יוכל לחזור בו. במקרה שלפנינו לא נחתם כלום בין הצדדים, ופרטי העבודה ותמורתה סוכמו בהתכתבות ביניהם.
למעשה במקרה שלפנינו מדובר בייצור מיוחד והקציצה נעשתה בצורה של ‘פועל’, כך שנחשב ל’הזמנת עבודה’ ודינה תלוי בדיני ‘פועל’.
תחילת תשלום על עבודה נחשבת לקניין בדיני פועל, משום שמועיל בפועלים ‘קניין כסף’ [בשונה ממקח של מטלטלים], ונפסק ברמ”א שבמקרה כזה הפועל איננו יכול לחזור בו.[5]
אולם במקרה שלפנינו, התשלום נעשה כאשר דובר על הזמנת ‘מעקה ברזל’, ורק לאחר מכן החליט הלקוח לשנות את ההזמנה למעקה זכוכית, כך שממילא לא נעשה ביניהם מעשה קניין על ההזמנה החדשה.
ואע”פ שהכסף שניתן מראש עדיין נמצא ביד החברה, מ”מ כסף זה בידו גדרו כמלווה משום שכבר מראש ‘ניתן להוצאה’, וכסף של מלווה לא מהני לקניין כסף.[6] וא”כ מחמת ‘קניין כסף’ לא יתחייב.
ובפועל מועילה גם ‘התחלת מלאכה’ להחשב כקניין,[7] [ישנם חילוקי דינים בין קניין ‘התחלת מלאכה’ לבין ‘מעשה קנין’, ואכ”מ], ולמעשה היות והגיע לבית הלקוח עובד מטעם החברה להכין התקנות נחשב הדבר ל’התחלת מלאכה’.
גם ‘לקיחת מידות’ יכולה להחשב כ’התחלה’, ולא גרע מ’הליכה’ שנחשבת ‘תחילת מלאכה’. אולם כאמור מראש דובר ביניהם על מעקה מברזל, ולשם התקנתו נלקחו המידות. וא”כ היה מקום לדון שכלפי המעקה מזכוכית בהזמנה הנוכחי לא נחשב כהתחלה מלאכה.
ויותר מסתבר, ש’לקיחת המידות’ היא תחילת העבודה מול החברה להזמנת מעקה, ושינוי סוג המעקה [אף כשהמחיר עודכן בהתאם לכך כבנידון דידן] לא יידון כעבודה חדשה מול אותה החברה, משום שההסכמות ביניהם מוגדרת כ’הזמנת עבודה’, ולא כ’מקח’, והיות והמידות ממשיכות לשמש את ה’עבודה’ ביניהם, נחשב שהמשיכו את ה’התחלה שנעשית ביניהם והיא מחייבת.
[ויש להדגיש, שהתרשמות ולקיחת מידות ראשונית לשם הצעת מחיר, איננה נחשבת התחלת עבודה ואיננה מחייבת. אלא רק לקיחת מידות הנעשית בדרך כלל כחלק ממלאכה שכבר נקצצה וסוכמה ביניהם.]
הסכם ההעבודה ביניהם נעשית בצורה של ‘קבלנות’, שהרי אין המתקין משועבד לשעות עבודה מסוימות, א”כ שייך בקציצה דין ‘אונאה’[8], שהרי אין שווי הקציצה כשווי המלאכה, ובכל מקרה כלפי ה’מעקה’ שייך דיני הונאה[9]. וא”כ יכולתו לחזור תלויה בכללי אונאה, ובאם הטעות שתות יכול לדרוש את התוספת, ואם יתירה היא משתות יכול לחזור בו מהסיכום ביניהם.
למעשה קשה מאד לברר דבר זה, משום שהמחירים בד”כ אינם קבועים, והטווח הוא רחב, כך שלמעשה אין דרך לדרוש את ביטול הקציצה מחמת אונאה אלא א”כ מדובר בפער משמעותי ממש.
מסקנת הדברים:
הגדרת העסקה בהזמנת מוצרים, נחלקו האחרונים האם תלויה בלשון שסוכם ביניהם, ולשיטתם בהזמנת מוצר לקניה נידון כמקח גם כאשר הייצור נעשה עבורו, והזמנת עבודה נחשבת כפועל אפילו אם החומרים לייצור הם של הפועל. וישנם אחרונים שנקטו שתלוי של מי החומרים, ולשיטתם, כאשר החומרים של נותן השירות מדובר במכר, ובאם החומרים הם של מזמין העבודה, הרי שהעיסקה ביניהם נידונת כ’פועל’.
כאשר אין ראיה מהלשון, נראה שכאשר מדובר בהזמנת ייצור מיוחד תלויה בדיני פועלים. וכאשר מדובר בהזמנת מוצר סטנדרטי [אף כשמיוצר עבור הזמנה מסויימת] וצורת הקציצה היא הזמנת ‘מקח’, תלויה בדיני קניינים.
ולמעשה כל מקרה יש לברר ולדון לגופו.
בדיני פועלים, התחלת עבודה מחייבת את בעה”ב והפועל במה שסוכם, וק”ו נתינת השכר או מקדמה מחייבת כמעשה קניין גמור. ובמקח תלוי בדיני הקניינים, חתימה על הזמנת מוצר בד”כ מועילה מדין ‘סיטומתא’.
בהזמנה הנידונת כפועל, כאשר שולמה הזמנת מוצר אחד ולאחר מכן שונתה למוצר אחר, אינו מועיל הכסף שניתן כ’מעשה קניין’. אולם פעמים ש’התחלת המלאכה’ שנעשתה יכולה להועיל גם כלפי ההזמנה שנתחדשה.
במקרה שנידון כ’מקח’ נראה שלא יועיל מה שסוכם ביניהם בתחילה בכל מקרה, כל שלא נעשה שוב מעשה קניין באופן המועיל .
במקרה של ‘קבלן’ שייך לדון בדיני הונאה, ואפילו ב’פועל’ שייך לדון כן כלפי ה’מוצר’ .
[1] שו”ע סימן של”ג סעיף ח’ מבואר שאם הזמין שיעשה לו כלי ואח”כ חוזר בו חייב עם הפסידו מדין גרמי. ובנתיבות שם בס”ק ט”ו תמה מדוע לא חייב מדין ‘פועל’, ויישב שחלוק אם קצץ בתור ‘פועל’ לבין אם קצץ בתורת ‘מקח’. ומבואר בדבריו שתלוי ב’לשון’ של הקציצה ביניהם.
[2] כך מבואר במקרה של השו”ע, ואעפ”כ כתב הנתיבות את חילוקו. ובאמת שהקצות החושן כך ביאר בדין השו”ע, ודבריו מובאים בהמשך. וי”ל בדעת הנתיבות שכל זה חלק מקציצת הפועל, וכמו ש’כלי מלאכתו’ הם חלק מהקציצה כך גם חומרים שהוא נותן משלו.
וצ”ע מדברי הרמ”א בסימן רכ”ז, מובאים דבריו בהערה בהמשך, לגבי דין הונאה, שכתב שדנים לגבי הונאה בנפרד על דמי ‘הפעולה’ ודמי ה’כלי’. ואולי ‘הונאה’ שאני. ויעויין בהמשך בהערה שבנתיבות המשפט עצמו מבואר לא כן, וצ”ע.
[3] ב”ק סימן כ”ג ל”ה.
[4] בקצות החושן בסוף סימן של”ט הביא כן בשם מהר”א ששון.
[5] כך מבואר ברמ”א בריש סימן של”ג ובש”ך שם כתב שדווקא בעבודה של ‘קבלן’ ולא ב’פועל’ יעויין שם. ובנתיבות שם האריך שמהני קנין כסף. וכתב ש’פועל’ הוי כקרקע ולכן מהני בו כסף, ו’קבלן’ שאינו כקרקע תלוי בדין ‘שכירות מטלטלים’ שכתב השו”ע בסימן קצ”ח שמהני בו ‘קנין כסף’. ויעויין שם ברע”א ובפתחי תשובה שתמהו מסימן ש”י שלכא’ מבואר שם לא כן, והביאו כמה דעות שלא מהני, ואכ”מ.
[6] כך האריך בש”ך בריש סימן ק”צ. ודלא כשיטת הרמב”ם שחילק בין קידושין שלא מהני במלווה לקנינים שמהני.
[7] כמבואר בריש סימן של”ג.
[8] כך מבואר בסימן רכ”ז סעיף לג’ וסעיף לו’ שב’פועל’ אין ‘אונאה’ משום שדמי לעבד שהתמעט מ’הונאה’ משא”כ ב’קבלן’ שייך דיני הונאה.
[9] ברמ”א שם כתב שאם שכר פועל עם חמורו, שייך הונאה על החמור אע”פ שאין הונאה על הפועל. ואע”פ שאין נראה שבאופן כזה נחשב ‘שוכר’ על החמור, אלא הרי זה ככלי עבודתו של הפועל והכל בכלל חיוב עבודתו, מ”מ לענין ‘הונאה’ היות והמחיר מחושב לפי דמי חמורו, שייך ‘הונאה’ לגבי זה.
ובנתיבות המשפט עצמו בריש סימן של”ג סק”א, הביא ראיה מכאן שנחשב שכירות של ב’ דברים וצריך קנין על כל אחד בפני עצמו, וצ”ע.
במחנ”א בהלכות גזילה י”א, כתב דלא כתרומת הדשן הנ”ל.