בס”ד
איסור הליכה לערכאות, הרב צבי מרדכי פלדהיים.
איסור ההליכה לערכאות
- כתיב (שמות כא,א) “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”, ובגמ’ בגיטין (פ”ח ע”ב) “היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אע”פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות”, וכן הביא רש”י עה”ת (שם) “ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם”. וכתב התשב”ץ (ח”ד ט”ג ס”ו) דהוא איסור מהתורה.
- וכן אסור לדון בפני דייני ישראל הדנים כדיני עכו”ם או על פי חוקים שאינם חוקי התורה, וכתב הרמב”ן (שם) “ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר ולא לפני גוים ולא לפני מי שאינו שופט ע”פ התורה והוא הדיוט לזה שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים” ע”ש[1], ע”ע בזה להלן.
- ובחומר האיסור לדון בערכאות כתב הרמב”ם (פכ”ו מסנהדרין ה”ז) “כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם אע”פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חירף והרים יד בתורת משה שנא’ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני גויים לפניהם ולא לפני הדיוטות”, וביאר האו”ת (סי’ כ”ו אורים סק”ד) דמראה כאילו תורת משה אינו אמת ח”ו ואין בו די להוציא הדין לאור השמש ולכן הולך לפני גויים שבקיאים בטיב דתי המלכות המוטבע עפ”י שכל אנושי. ובמדרש תנחומא (משפטים ג) איתא “שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בקב”ה תחילה ואח”כ כפר בתורה שנא’ כי לא כצורנו צורם”. ובפי’ רש”י עה”ת (שם) כתב “שהמביא דיני ישראל לפני עכו”ם מחלל את השם ומייקר את שם האלילים להחשיבם שנא’ כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים: כשאויבנו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם” והביאו הסמ”ע (סי’ כ”ו סק”ג).
- אף התובע גוי יש לו לדון בדיני ישראל ולא בערכאות, כן כתב התשב”ץ (ח”ב סי’ ר”צ) “ואפי’ לדון עם העכו”ם בערכאות שלהן אסור שנא’ מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי כמו שנזכר בילמדנו פ’ שופטים (סי’ א’) וזה שכתב מיקר שם ע”ז שהרי הוא עלוי דתם על תורתנו ואין אני חושב שיטעו בזה אפי’ התינוקות”, וכ”כ עוד בח”ד (טור ג’ ס”ו), ע”ש[2].
בכלל האיסור
- כתב השו”ע (סי’ כ”ו ס”א) דאפילו נתרצו שני הצדדים לדון בערכאות אסור הדבר, והוא מדברי הרמב”ן (עה”ת שם)[3]. ובתשו’ הרשב”א (ח”ו סי’ רנ”ד) ביאר הטעם “שלא הניחה תורה את העם שהיא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגויים ודיניהם ואפי’ בדבר שדיניהם כדיני ישראל”, והו”ד בב”י (סי’ כ”ו מחו’ ס”ז)[4].
- ובשו”ע (שם ס”ד) בשם תשו’ הרא”ש (כלל י”ח סי’ ה’) איתא דאף בכתב בשטר שיוכל לתובעו בערכאות אינו רשאי לתובעו בפניהם משום שמחלל בכך שם שמים ומייקר שם ע”ז[5].
- אף בעשו קנין לדון בפני עכו”ם כתב בשו”ע (סי’ כ”ב ס”ב) דאין הקנין כלום ואסור לדון לפניו[6].
- כתב התומים (סק”א) שאף תקנת הקהל לדון בדיני עכו”ם לא מהני ואסור לדון בערכאות, ואף אם הסכימו על תקנה זו מדעת כל הקהל. אף לא מהני מנהג לענין זה, תשו’ בעי חיי (ח”א סי’ קנ”ח).
- כתב הרמ”א (שם ס”א) בשם המרדכי (ב”ק סי’ קצ”ה) אפילו אינו דן לפני העכו”ם אלא רק כופהו שיעמוד עמו לדין אסור, והוסיף הסמ”ע (סק”ה) ואפילו הוא אלם וסרבן יש לו ליטול רשות מדייני ישראל.
- יש ללמוד מדברי תשו’ הרא”ש (כלל י”ז סי’ ד’) דאף לאיים ולומר שאם לא יענה לתביעתו ילך לפני ערכאות הדבר בכלל האיסור, וז”ל “ואם יגזם ויאמר אלך ואומר לפני האנסין דבר שיוכל לבא ממנו הפסד לשמעון משעת דיבורו יצא מכלל ישראל בני ברית ונתן רשות לכל יראי השם וחרד על דברו לענשו”[7].
- איתא בתשו’ הרשב”א (ח”ו סי’ רנ”ד) דלא אמרינן דינא דמלכותא לענין לדון בערכאות, והוסיף שאם כן הוא “מה לנו ולספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי וחבריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהא כזאת בישראל ח”ו שמא תחגור התורה שק עליהם”, והביאו הב”י (סי’ כ”ו ס”ז)[8].
- כתב הרמ”א (סי’ ד’ ס”א) בשם תרה”ד (סי’ ד”ש) שגם במקום שהוא בכלל הא דאמרינן עביד איניש דינא לנפשיה אסור לעשות על ידי עכו”ם, אמנם כתב שאם עבר ועשה על ידי העכו”ם אם לא היה יכול להציל שלו בענין אחר מה שעשה עשוי.
- כתב הטור (סי’ כ”ו ס”ג) בשם בעה”ת דבקיבל עליו הלוה בקנין לדון בדיני עכו”ם ויש למלוה זכות בדיני העכו”ם שאין לו בדיני ישראל דחל הקנין ואינו יכול לחזור בו, וכתב הסמ”ע (ס”ק י”א, סי’ ס”א ס”ק י”ד) דידונו על פי הזכיות בדיניהם, ובנתה”מ (חידושים סק”י) ביאר דדייני ישראל ידונו ע”פ זכותו בדיניהם, והט”ז (שם ושם) חלק וסובר דכיון שנכתב באיסור הכל בטל, ע”ש.
- כתב בתשו’ הרא”ש (כלל י”ח סי’ א’) והביאו המחבר (סי’ שס”ט סי”א) דישראל הבא מכח עכו”ם כגון שקנה ממנו שטר חוב על ישראל צריך לדון עם הישראל בדייני ישראל אמנם ידונו ע”פ מה שהיה מרויח בדיני העכו”ם.
- כתב בשו”ת מהרש”ך (סי’ רכ”ט) והו”ד בחי’ רעק”א (סי’ ג’ ס”א) דבמקום שיש מנהג לדון בפני סוחרים אע”פ שאחד רוצה לדון בדין תורה אזלינן בתר המנהג דמנהג מבטל הלכה, ועל פי המבואר להלן היינו בדנים ע”פ יושר וצדק שבעיניהם ואינם דנים ע”פ חוקים. אמנם האבני חושן (סי’ כ”ו סק”ב*) דחה זאת מכל וכל דאין הולכים אחר מנהג גרוע, ע”ש שהאריך[9].
- הנתבע לדון בערכאות יש לו לתבוע את התובע בפני בית הדין על מנת שיסיר את תביעתו בערכאות וידון עמו בבית דין הדן ע”פ דין תורה. וכתבו הפוסקים דלגבי בחירת בית הדין שקי”ל דהולכים אחר הנתבע, לא איבד הנתבע את זכותו בכך שתבעו לדון עמו בד”ת.
דין הדן בערכאות
- דין ההולך לערכאות כתב הרמ”א (סי’ כ”ו ס”א) בשם המהרי”ק (סי’ קנ”ד) “ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד העובדי כוכבים מעל חבירו”, ועוד הוסיף מהריב”ש (סי’ ק”ב) “וכן היו מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עובדי כוכבים”, ודין המנודה מבואר בשו”ע יו”ד (סי’ של”ד), ע”ש. ואף שכיום אין נוהגין לנדות המסרב לד”ת אין זה מחמת קולת חומר האיסור.
- כתב התשב”ץ (ח”ב סי’ ר”צ) שאם דיניהם אינם כדין תורה הרי הוא גזלן ופסול לעדות ואם קידש אשה באותו ממון אינה מקודשת, והביאו בחי’ רעק”א (סי’ כ”ו ס”א)[10].
- התובע חבירו בערכאות ועל ידי זה גרם הפסד לחבירו מקרי מוסר וחייב לשלם לו כל הזיקו אם לא היה חבירו סרבן, וכ”ש אם התרו בו תחילה שלא ידון בערכאות, כן כתב רמ”א (סי’ שפ”ח ס”ה) בשם תשו’ הרא”ש (כלל י”ז סי’ ד’) והמהרי”ק (סי’ קנ”ד), וכך הכריע הש”ך (שם ס”ק כ”ו) דלא כדעה ראשונה שם הסוברת דלא מקרי מוסר כיון שהתכון להציל את שלו, ע”ש[11]. וז”ל הרא”ש בתשו’ (כלל יח סי’ ה’) “ואם הוא ימסור שטרו להם הוא צריך לקבל עליו כל אונסא דמתיליד ללוה אם יעבור עליו העכו”ם את הדרך ויוציא ממנו יותר ממה שהיה הישראל יכול להוציא ממנו בכח אותו השטר, וכן אם בא לו היזק לשמעון מזה שהוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו צריך ראובן לסלק היזקו”.
- כתב המשנ”ב (סי’ נ”ג ס”ק פ”ב) דההולך בערכאות של עו”ג פסול להיות ש”ץ בר”ה ויוה”כ אלא א”כ עשה תשובה, ואם יש בידו ממון חבירו פסול אף בשאר ימות השנה, וכתב “ואולי בזמנינו בעו”ה דנשתכח האיסור מכמה אנשים ואפשר דהוא שוגג בדבר אין לפוסלו וכדאיתא כעין זה בחו”מ סימן ל”ד סעיף ד’ ע”ש ועכ”פ לענין ש”ץ בר”ה ויוה”כ בודאי יש להחמיר”.
באלו מקרים מותר לפנות לערכאות
- מותר לפנות לערכאות כדי שיתנו תוקף חוקי לפסק בית הדין, כ”כ בכסף הקדשים (סי’ ד’ ס”א) שאין צריך לזה לא רשות מבי”ד ולא התראה.
- כתב בשו”ת מהרש”ך (ח”א סי’ קצ”ב) שאע”פ שכתב הטור דבבע”ד אלם שאינו רוצה לבוא צריך ליטול רשות מבי”ד לפנות לערכאות, עיין בזה להלן, כל זה הוא בשלא בא אבל כל שעמד בדין בפני דייני ישראל וחייבוהו לפרוע ולא רצה לשלם רשאי לפנות לערכאות להציל את שלו גם בלא ברשות בי”ד.
- בדברים שאינם דין אלא נתינת אישור כגון צווי ירושה וכדו’[12], כתבו הפוסקים שמותר לילך לערכאות, והוא ע”פ דברי החת”ס (חו”מ סי’ ג’) והרדב”ז (ח”א סי’ קט”ו). ויל”ע במקום שאותו דבר יכול להעשות לפני דייני ישראל, כגון צווי ירושה שגם בי”ד הרבני יכול ליתנם, האם ישנו בזה איסור כיון שבכך שמעדיף ערכאות על בתי הדין מראה שמייקר את שמם.
- הוצאת עיקול על נכסי הנתבע בערכאות צריכה קבלת רשות מבית דין. ואמנם כתב באג”מ (חו”מ ח”ב סי’ י”א) דהוצאת עיקול לא חשיב הליכה לערכאות, נראה שכוונתו שאינו אלא לענין דלא חשוב מוציא העיקול כמאן דלא ציית דינא, אבל לכתחילה ודאי צריך רשות דאין טעם לחלק. ומנהג בתי הדין ליתן רשות להוצאת עיקול בערכאות היכא דאיכא חשש הפסד גם בלא להודיע לבעל דינו, וכפי ראות עיניהם. ובמקרה שאי אפשר לקבל רשות מבית הדין ויש חשש להפסד מיידי מותר לבקש עיקול מערכאות, אמנם יש לציין בבקשה שהדבר ידון בפני בי”ד וע”פ דין תורה.
- במקום שאין מצוי בית דין ישראל יש לדון אם מותר לדון בערכאות בלא נטילת רשות, יש שכתבו דמותר אמנם נראה דמשמעות דברי החזו”א המובא להלן אינו כן אלא צריכים למנות בעל שכל לפי מוסרי התורה, וצ”ע.
- בתביעה כנגד גופים שידוע דאין באפשרותם לבוא לפני בי”ד, כגון רשויות המדינה, בנקים, חברות ביטוח וכדו’, כתבו גדולי הדיינים דמותר לפנות לערכאות בלא קבלת רשות מפורשת מבית הדין, אפשר דבכה”ג אין צריך כלל קבלת רשות ואפשר דהטעם הוא משום דחשוב כרשות נתונה ועומדת, ולכאו’ איכא נפק”מ לענין אם מותר לקבל החזר הוצאות שיפסקו בערכאות. אבל בתובע אדם פרטי אע”פ שאינו שומר תו”מ וישנה סבירות גבוהה שלא יבוא יש לתובעו לדין תורה, ובאם לא הופיע, או שהודיע לביה”ד או לבעל דינו שאינו מתכון להופיע, יתן ביה”ד רשות לפנות לערכאות.
- בכסף הקדשים (סי’ כ”ו ס”ב) כתב דבידוע על פי אומדנא שלא תועיל התביעה בבי”ד הוה כעין הא דאיתא דחבר אינו צריך התראה, ע”ש. ובשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל כתבו דבכל גווני בעינן רשות דלא גרע מאלם שלא בא לדין וצריך נטילת רשות מבי”ד.
בתי המשפט בארץ ישראל
- כאמור לעיל האיסור לפנות לערכאות הוא אף לפני דייני ישראל הדנים שלא לפי דין תורה, ולכן אסור לדון לפני בתי המשפט הדנים שלא ע”פ דין תורתנו הק’, ואפילו בפני שופטים שומרי תו”מ אסור לדון. ואדרבה נראה דיותר חלול השם יש בכך ששומרי תו”מ דנים שלא ע”פ ד”ת וכדלהלן בחזו”א גבי דייני ישראל.
- כתב החזו”א (סנהדרין סי’ ט”ו ססק”ד) “דאף במקום שמוכרחים למנות בעל שכל לפי מוסרי התורה, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי העמים או לחוקק חוקים, שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו זהו בכלל פשרה ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים, אבל אם יסכימו על חוקים הרי הם מחללים את התורה, ועל זה נאמר אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות”. ועוד הוסיף “ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראל ובין ישראל ששופט ע”פ חוקים בדויים, ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי הבל”.
- ע”פ המבואר גם בתי דין לעבודה הדנים ע”פ חוקים שנחקקו או ע”פ פסקי דין של בתי המשפט אסור לדון בפניהם, כמו כן המפקח על המקרקעין או על בתים משותפים דינם כדין ערכאות כיון שדנים על פי חוק המדינה.
- פניה להוצאה לפועל בחוב ברור, כגון המחזיק המחאה בידו שחזרה מחוסר כיסוי, זקוקה לרשות בית הדין. כן נקטו חלק מגדולי הדיינים[13], ומשום דגם הוצל”פ חשובה כרשות שופטת לא רק כרשות מבצעת ולכן אסור הדבר אע”פ שמבקש ביצוע בלבד ולא דין[14], וכן כתב בתשו’ מבי”ט (ח”ב סי”ג) “אפי’ היה חייב לו מעות סך ידוע לא היה לו רשות ללכת לאומות כי לא עשה לו התראה לשיאמר שלא היה ציית דינא ועבר על לפניהם ולא לפני עכו”ם”. ועוד ישנו חשש איסור בפניה להוצל”פ שאפשר שיגבו מנכסי החייב וימכר שלא ע”פ שומת בית דין.
דין אין נזקקין
- מי שהלך בערכאות[15] ונתחייב בדיניהם ואח”כ חוזר ותובע לפני דייני ישראל הביא הרמ”א (שם ס”א) דדעת המהרי”ק (שורש קפ”ח) דאין נזקקין לו והמרדכי סובר שנזקקין לו אם עדין לא נעשה מעשה על פי מה שפסקו הערכאות, והכריע הרמ”א כהמהרי”ק.
- בטעם הדבר כתב התומים (סק”ב) ב’ טעמים, הא’ דהוה כקיבל על עצמו קרוב או פסול ואינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין, והב’ מטעם קנס שהלך לפני עכו”ם. וכתב בנתה”מ (סק”ב) דנפק”מ בקיבלו הערכאות שוחד, עוד נפק”מ כתב באבני חושן (סק”א) אם לא היו לו עדים ועתה מביאם, ע”ש[16]. והנתי’ כתב דהעיקר כטעם הב’ דהוא משום קנס[17], ובמאזניים למשפט כתב על הטעם דהוא קנס דהוא דחוק דאיך נעשה אנן קנס שלא מצינו שתיקנו חז”ל או שתיקנו הגאונים. ובערך ש”י כתב דלטעם קנס לא אתמר רק אין נזקקין אבל כשעביד דינא לנפשו ותפס נזקקין לעיין בדינו[18].
- אמנם כתב הנתה”מ (שם) שאם יודע הנתבע שעל פי דין באמת חייב לו ודאי דחייב לשלם לו, ואפי’ אם הוא מסופק צריך לדון בפני דייני ישראל שלא יהא ספק גזל בידו[19].
- המוציא עיקול בערכאות בלא נטילת רשות וחזר לתבוע בבי”ד נזקקין לו. כן הביאו משו”ת מהריא”ז ענזיל (סי’ צ”ד), וכן יש ללמוד מדברי האג”מ שהובא לעיל.
- תבעו לדון בערכאות ובא הנתבע ודן עמו ולא תבעו שידון עמו בדין תורה, וכשהפסיד רוצה הנתבע לחזור ולדון עמו בבית דין, כתב באבני חושן (שם סק”ב) בשם מהר”ל צינץ דגם אין נזקקין ודחה דבריו וכתב “שהרי אף קנין לא מהני ואיך נעשו אויבינו פלילים לחייבו שאף לא נזדקק לו, ואדרבה אין על הנתבע שום אשמה וגם לא ידעינן כלל שנתרצה, ומה שהלך שחשב אולי יזכה שם בדין”[20].
- כתב בערך ש”י (ס”א) דכל זמן שלא נתחייב נזקקין לו, דאל”כ אתה נועל דלת בפני שבים ויוכרח לבצע משפטו בערכאות, ואפילו לא חזר מעצמו רק מכח כפיות בי”ד כייפינן נמי לאידך לעמוד עמו בד”ת, והביא דכן מבואר במהרי”ק (סי’ קנ”ד).
נתינת רשות לפנות לערכאות
- התובע לחבירו ולא רצה לבוא נוטל התובע רשות מבית דין ומותר לו לתובעו בערכאות, והוא בכלל מה דאיתא בשו”ע (ס”ב) “היתה יד עובדי כוכבים תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו”, וכתב הסמ”ע (סק”ה) דהיינו שיוציא את שלו ע”פ דייני עכו”ם, ובנתה”מ (סק”ג) כתב דמיירי בידוע החוב לדייני ישראל כגון במלוה בשטר, והיינו שהערכאות רק יכפוהו לשלם אבל לא שידון בערכאות[21], והפוסקים נקטו דלא כהנתי’ אלא נותנים רשות לדון בערכאות וכן נוהגים כל הבתי דין[22].
- ענין נטילת הרשות כתב היש”ש בב”ק (פ”ח סי’ ס”ה) דהוא תקנה שנהגו בבתי דין בישראל[23], ובתשו’ חת”ס (חו”מ ס”ג) כתב דבהכי לא חשיב הפלילים על שמם אלא על שם הבית דין[24].
- כתב הרמ”א (שם ס”ב) בשם המהרי”ק (שורש א’) שאין בית הדין רשאי ליתן רשות לדון בערכאות אלא אם כן ידוע שאינו רוצה להיות ציית דינא אבל בלא”ה אסור לבית הדין להרשות לדון בערכאות. ובלא הודיע לביה”ד ולא הופיע לדיון מנהג בתי הדין ששולחין ג’ הזמנות קודם נתינת רשות לפנות לערכאות, ובהזמנה הג’ כותבין שבאם לא יופיע יתירו לפנות לכמ”ש[25].
- ביש ביד התובע שטר חוב או באופן אחר שהחוב ברור, כתבו הפוסקים דיש לילך בזה אחר עיקר הדין וסגי בהזמנה אחת ואם לא בא ניתן להתיר לפנות לערכאות. אמנם יש לברר שבודאי קיבל את הזמנת בית הדין.
- ברוצה הנתבע לדון בעיר אחרת אע”פ שמהדין חייב לדון בעירו אין ביה”ד רשאי ליתן רשות לפנות לערכאות דמקרי ציית דינא, כ”כ בנתה”מ (חי’ ס”ק י”ג) בשם האורים (ס”ק י”ג), אמנם כתבו הפוסקים דאם רואים בי”ד שמערים הוא בכך כדי לדחותו או שירבה בהוצאות יש לו דין אלם.
- כיון שבתי הדין לממונות דנים על פי חוק הבוררות, על בעלי הדין לחתום על הסכמה לבוררות בפני ביה”ד, ובאם מסרב אחד מבעלי הדין לחתום יש לו דין סרבן אע”פ שאומר שמסכים לדון ויקיים את פסק הדין, כן נהגו בתי הדין ופשוט[26].
- בקיבל רשות לפנות לערכאות פסק הרמ”א (סי’ י”ד ס”ה) כדעת הרא”ש שהסרבן חייב לשלם הוצאות שהוציא התובע כדי לדון בערכאות, ודלא כמ”ש המחבר שם, וכ”כ הש”ך (שם ס”ק י”ג) בשם היש”ש (ב”ק פ”י סי’ י”ד)[27].
- הסרב לדין תורה וקיבל התובע רשות לפנות לערכאות וחייבו הערכאות את הנתבע בתשלומים שע”פ דין תורה אינו חייב בהם, כגון הצמדה למדד ריבית ועוגמת נפש וכדו’, יש הסוברים שמותר לתובע לקבלם כיון שאמרינן שקיבל על עצמו את דיניהם אמנם רבים החולקים[28], ובשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל הביאו דעל ביה”ד הנותן רשות לפנות לכמ”ש לומר לתובע כי אם יפסקו הערכאות לזכותו עליו לברר מה וכמה מותר לו ליטול בפועל מהנתבע.
- כתבו פוסקי דורנו כי רשות לפנות לערכאות צריכה להנתן על ידי בית דין קבוע ולא מספיק רב או דיין יחיד, וכן הוא בתשו’ הרדב”ז (ח”א סי’ קע”ב)[29], וכן הוא אף לענין האיסור שבדבר בלבד כיון שיש באיסור זה חילול השם יש לו להראות שהוא מייקר תורת משה.
- אסור לפנות לערכאות על מנת לבטל פסק בית דין אלא א”כ עברו על פסק הדין ת”ח ודיינים מובהקים וקבעו שהבורר טעה, ובודאי עצם הדיון צריך לחזור להיות נידון בדין תורה ולא בערכאות[30].
[1] וע”ש דאיכא נפק”מ בין האיסור ד”ולא לפני עכו”ם” לאיסור ד”ולא לפני הדיוטות” בנתרצו שניהם, אמנם הדן ע”פ חוקים שאינם דיני התורה אין זה בכלל הדיוטות אלא בכלל ערכאות ולא מהני ריצוי, ועיין להלן.
[2] אמנם נראה מדבריו שם דכיון שאין הגוי מחוייב לבוא לפני דייני ישראל לכן אם הוא מסרב יכול לתובעו בערכאות ואין צריך רשות בי”ד לכך כמו בישראל סרבן וכדלהלן.
[3] הש”ך (סי’ כ”ב ס”ק ט”ו) מסתפק בקיבלו עכו”ם מסויים אם יש בזה איסור כיון שקיבלוהו מפני שגוי זה נאמן בעיניהם ולא משום שמחזיקים משפטי הגויים ודתם רק שזה הגוי נאמן בעיניהם וסמכו עליו דיהני כמו קיבלו קרוב או פסול, אמנם הנתה”מ (שם חידושים ס”ק י”ד) כתב דאפילו בפני עכו”ם מיוחד אסור לדון אפי’ ברצון שניהם דהוה כמייקר שם אלילים.
[4] אמנם נראה דבכה”ג לא יהא לממון שהוציא בערכאות דין גזל, ודמי למ”ש להלן במקום דעביד דינא לנפשיה דאסור לעשות ע”י ערכאות אבל כתב תרה”ד שאם עבר ועשה מה שעשה עשוי, ודו’ק.
[5] ולעיל שם (סי’ ד’) גם כתב הרא”ש כן והוסיף “שלא נעשה תנאי זה אלא אם ידחה הנתבע עצמו שלא לירד עמו לדיני ישראל ויצטרך התובע לטרוח ולכופו ע”י דייני ישראל שיעשה לו דין אז יש לו רשות לתבעו בדיני האומות”, ועע”ש. ומלשון הרא”ש משמע דאם הוא מסרב יכול לפנות לערכאות אף בלי נטילת רשות, וכן דייק מלשונו היש”ש (ב”ק פ”ח סי’ ס”ה, פ”י סי’ י”ד) דבכתב לו בשטר שידונו לפני עכו”ם מהני לענין שאם לא רצה לבוא יכול לכופו בערכאות בלא נטילת רשות, והביאו בחי’ רעק”א (סי’ י”ד ע”ד הש”ך ס”ק י”ג), אמנם בבאר הגולה (סי’ כ”ו אות מ’) כתב דגם בזה בעינן נטילת רשות.
[6] והרמ”א כתב ע”ז דאם כבר דן לא יוכל לחזור בו, אמנם הש”ך (שם ס”ק י”ד) סובר דהאי דינא דקיבל קנין לדון בפני עכו”ם הוא במחלוקת ולדעת הבעה”ת והטור אף בדיעבד אינו כלום.
[7] וקצת צ”ב מדוע לא מצינו שכתבו זאת הפוסקים.
[8] וכמו כן פסקי דין של הערכאות אין בהם משום דינא דמלכותא, כ”כ הרשב”א בתשו’ (ח”ג סי’ ק”ט) וז”ל “דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמם כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת ח”ו דיני ישראל”, והו”ד ברמ”א (סי’ שס”ט סי”א) ע”ש שכ”כ גם בשם המהרי”ק (סי’ קפ”ז). וכ”ש בארץ ישראל שיש הסוברים (או”ז ב”ק סי’ תמ”ז בשם היראים) שכלל לא אמרינן בה דינא דמלכותא דינא.
[9] ע”ע בתשו’ בעי חיי לבעל כנה”ג (חו”מ ח”א סי’ קנ”ח) שלמד באופן אחר את דברי הרש”ך.
[10] ובערך ש”י כתב דתלוי אם מוסר המתכון להציל את שלו פסול לעדות ודעת הש”ך (סי’ שפ”ח ס”ק כ”ו) כיש”ש דלא נפסל לעדות ולשבועה, ומ”מ כתב דאין לקנות מסופר סת”ם שהלך בערכאות דלא די שיהא בחזקת כשרות דכל ישראל אלא בעינן שיודעים בו שהוא אדם כשר.
[11] וכל זה בהיה לו אפשרות להציל את שלו באופן אחר.
[12] יש לציין שחשוב לפני בקשת אישור צוואות לברר האם הצוואה נעשתה כדין והיא אכן תקפה ע”פ דין תורה, ופעמים רבות יש מכשול גדול בצוואות שלא נעשו ע”פ ד”ת.
[13] בשו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ פ”ט) כתב שמצא בכתבי הגה”ק אבד”ק ביטשאטש ז”ל דבמה שהנתבע מודה שחייב ואין עליו התדיינות כלל מדינא אין צריך רשות בי”ד כי כעת אין כח ב”ד יפה ורק מדת חסידות להודיע לבי”ד והם יתנו לו תיכף רשות לגבות חובו בערכאות, וכן הביאו בשם מרן הגר”ש וואזנר זצ”ל ומרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ומנהג בתי הדין הוא לשלוח הזמנה אחת ואם לא בא נותנים רשות.
[14] וקצת ראיה נראה מהא דכתב הרמ”א (סי’ כ”ו ס”א) דאפי’ אינו דן לפני הגויים אלא רק שכופהו ע”י גויים שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למותחו על העמוד, וכתב הסמ”ע שם (סק”ה) אפי’ שהוא אלם וסרבן מלציית לדין ישראל הו”ל להלוך לפני דייני ישראל ליטול רשות מהם, ולכאו’ כן הוא לגבי הוצל”פ.
[15] וכן הוא בנתבע שלא רצה לדון בד”ת ותבעוהו בערכאות, ערך ש”י (ס”א) מדברי היש”ש.
[16] כמו כן כתבו הפוסקים שיהא נפק”מ היכא דלא ידע מהאיסור.
[17] ולהאי טעמא יש לבאר הא דלא מהני קבלה משום דסברי דקבלת ערכאות גרע מקבלת קא”פ לדון ואיכא תרתי לריעותא דלא מהני אלא בקנין, והכא אף קנין אינו כלום כיון שהוא לעבור על איסור כמ”ש בשו”ע (סי’ כ”ב ס”ב), ע”ש בש”ך (ס”ק י”ד) ובנתה”מ (סק”ה).
[18] ועע”ש שכתב טעם נוסף בהא דאין נזקקין דמעיקר דין תורה בעינן סמוכים ובזמן הזה דליכא סמוכים אין בי”ד יכול לדון אלא דמשום שלא תנעול דלת תקנו דעבדינן שליחותייהו, ומי שהלך בערכאות חשוב כאומר אי אפשי בתקנת חכמים וממילא שוב אי אפשר לדון לו.
[19] ולכאו’ הוא רק להטעם דאין נזקקין משום קנס אבל להטעם דהוה כקיבלו עלייהו א”כ הוה דינם דין, וצ”ע.
[20] ואפשר דתלוי בב’ הטעמים שכתב התומים, דאי משום קנס יש לומר דלא קנסוהו אבל חשיב שקיבל עליו את דיניהם, ובמאזניים למשפט כתב דאם בא הזוכה עתה להוציא מחבירו נזקקין לו, ע”ש. ויל”ע לטעם שכתב הערך ש”י. ע”ע בשו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ פ”ט) דאם נתרצה הנתבע שוב אינו יכול לחזור ולתבוע את התובע בד”ת, ע”ש.
[21] וכ”כ הנתי’ לעיל (סי’ י”ד סק”ה), ע”ש.
[22] וכן בס’ ישועות ישראל (סי’ כ”ו סק”ב) כתב על דברי הנתי’ דלא נראה כן מדברי מהריב”ל (ח”ג סי’ מ”ח), ע”ש.
[23] אבל מעיקר הדין איתא בגמ’ בב”ק (צ”ב ע”ב) “אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי ביה א”ל יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד”, וכתב שם הרא”ש (פ”ח סי י”ז) “מכאן פסק רב פלטאי ז”ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו”.
[24] ולדברי החת”ס הוא רק היכא שמחייבים הערכאות כפי שהיו בי”ד מחייבים, ע”ש. ע”ע בתשו’ בעי חיי (חו”מ ח”א סי’ י”ז) שכתב “כשלא בא לבי”ד ועדיין לא נתברר אם הוא חייב או לא איך נחלט המאמר לומר שהוא חייב ואולי טועה בדעתו שיתחייב בדין ולכן אינו רוצה לבא לבי”ד ואפשר שאם יבא לבי”ד יצא זכאי בדינו, ולכן אין נותנין רשות לבעל דינו אלא אותו הכח שהיה לו בדין ישראל והוא להביאו לדין, והואיל והוא אלם ולא רצה לבא לדין ישראל נותנין רשות לבעל דינו להתדיין בעש”ג שהוא המבוקש אצלו לעמוד עמו בדין, ואם האלם יצא זכאי בערכאות של גוים נפטר ואם יתחייב יפרע”, ע”ש. ומשמעות דבריו דבכה”ג שנתנו לו רשות דין הערכאות הוא דין גמור, וצ”ע.
[25] מצינו ג’ הזמנות גבי דין נידוי למי שהזמינוהו לדין ולא בא (סי’ י”א ס”א) דכתב המחבר דבנמצא בעיר אין קובעין לו אלא פעם אחת וכתב הנתה”מ (חי’ סק”ד) בשם האו”ת דהאידנא נהיגי דאין מנדין אפי’ לאנשי העיר אלא לאחר ג’ הזמנות. ע”ע בסמ”ע (סי’ כ”ו סק”ח) מבעה”ת בשם רש”ג “המורד בדין מתרין בו התראה מפורסמת ואם אינו מקבל מעידין עליו וגובין ממנו בדיני עכו”ם ומנהג שלנו לעכב ג’ פעמים בביה”כ ואח”כ מתירין לו”.
[26] בשטר בוררות שנכתב בו כי ביה”ד יהיה רשאי לחייב על גרמא או לחייב בהוצאות וכדו’ לא חייב הנתבע להסכים לכך ועל התובע לתובעו בבי”ד אחר.
[27] ע”ש שהביא תשו’ רשב”א (ח”א סי’ תתק”מ) שכתב “אפילו סרב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות גם כן בזה יראה לי שאינו חייב דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא”, וכתב ע”ז היש”ש “וישרו דבריו בעיני היכא דלא נטל רשות מבי דינא, ואף היכא שאין צריך ליטול רשות מבי דינא כגון שכתב לו בשטר שיכול לכופו בין בדיני ישראל בין בערכאות של גוים והוא אלם מ”מ פטור מטעם גרמא, אבל היכא דהוה אלם ונטל רשותא מבי דינא והרשוהו וע”פ בי”ד נזקק עמו בפני ערכאות של גוים פשיטא דמחייב לשלם”, ובשו”ת הרמ”א (סי’ ק”ח) כתב “אבל ברשות ב”ד פשיטא דיש כח ביד ב”ד להפקיר ממונו ושיתחייב לו הוצאות והזיקות”, ע”ש.
[28] וכן יש ללמוד מהנתי’ (סק”ג) ובאבני נזר (יו”ד סי’ קל”ג) כתב לענין ריבית שחייבו הערכאות דגם אם אין בזה משום איסור ריבית הוה גזל ומשום שלא רצה לציית לד”ת לא הותר לגזול ממונו.
[29] ושם הוא אף בקיבל עליו יחיד כבורר.
[30] כן כתבו גדולי הדיינים במכתב.