אבינו ע”ה הלך לבית עולמו. לפני פטירתו ביטא כמה פעמים בצורה ברורה, את רצונו שנכסיו יחולקו באופן שווה בין כלל ילדיו הבנים והבנות.
בנוסף, מצאנו מסמך בכתב ידו, בו הוא מפרט על רצונו הנ”ל כמו שאמר לנו גם בע”פ.
כעת ישנם אחים הרוצים לקיים את הירושה כפי דין התורה, בו רק הבנים יורשים ולא הבנות. וגם הבכור תובע את חלקו פי שניים כדין תורה.
האם אפשר לכוף אותם לקיים את רצון האבא ז”ל?
תשובה:
לצערינו הרב, שאלה זו כואבת מאד, שכן מאחוריה עומדת סכנה להשבתת השלום בין בני המשפחה.
ישנם כאלה הסבורים [בפרט כשמרוויחים מכך, אך לא רק], שברור שמוטל על הילדים לעשות את רצון אביהם באופן המדוייק. לעומתם ישנם הסבורים [גם כאן, בעיקר המרוויחים מכך], שמה שקבעה התורה כצורת הירושה היא בלבד מחייבת ולא שום דבר אחר.
ובפרט הבעיה קשה וכואבת כשאמם של היורשים עדיין בין החיים, וע”פ דין תורה אין אשה יורשת את בעלה.
והשלום והשלווה נעדרים ח”ו, וברור ופשוט שקודם כל רצון האב ונחת הרוח שלו במרומים שהשלום והשלווה ישכנו בתוך משפחתו, ואין לך כלי המחזיק ברכה אלא השלום.
לגופם של דברים:
גילוי דעת של הנפטר, ברור ככל שיהיה אינו מחייב את קיומו, שכן הנכסים לאחר מותו של האדם אינם שלו, ועברו הם לרשות יורשיו.
גם ‘כתב יד’ של האב אינו מועיל, שכן ‘צוואה’ אינה מחייבת לפעול על פיה לאחר מיתה, אלא אם היא נעשתה כדין ובאופן המועיל. [ולא כפי שקובע החוק.]
חובת ‘כיבוד אב’ שמחוייבים בה גם לאחר פטירת האב, להלכה[1] ‘כיבוד אב ואם’ החובה רק מ’נכסי האב’ ולא מ’נכסי הבן’ [למעט מקרים מסויימים ואכ”מ], והיות ולאחר פטירתו של האדם נכסיו אינם שלו כי אם של יורשיו, א”א לחייבם על כך מצד חובת כיבוד אב.
‘מצווה לקיים דברי המת’ נחלקו בה הראשונים מתי נאמרה, ולהלכה הכריע השו”ע שרק אם המעות שעליהם ציווה המת, הושלשו בידי אדם אחר לשם כך או בידי המקבל עצמו, ישנו חיוב זה.
ואמנם יש שפסקו[2] שבכל אופן בו ציווה ליורשים, בשונה מצוואה לאדם זר, קיימת מצוה זו, ואף בלא שהשליש בידם. וביארו הטעם, משום דשליש נצרך רק כדי שיהא בידו לעשות, ויורשים בידם לעשות גם כשלא הושלש בידם.
אולם נקטו האחרונים[3] שגם לשיטה זו, זה רק באופן שציווה להם ממש ואפילו בכתב יד ששלח וציווה להם מחיים, אבל אם כתב את רצונו והניח בידו בכדי שיעשו כן לאחר מיתה אין זה מחייב את היורשים.
ולמעשה א”א לכוף ע”ז, משום שבשו”ע סתם דלא כשיטה זו, וכך נקטו הרבה אחרונים.
עוד מקום יש לדון, מחמת חידושו של האחיעזר[4] שיש נוקטים למעשה כמותו, שצוואה שנעשתה בצורה כזו שהיא תקפה ע”פ חוק, נחשבת ע”י זה כ’הושלש’.
אולם מסתבר שזה רק באופן שנעשה בפני עו”ד וכדו’ וכותב הצוואה ייפה כוחו ליישם את הצוואה, אזי היות והוא יכול לפעול ולקיימה דבר זה נחשב כמו ‘הושלש’, אפילו שהממון עצמו לא הושלש.
אבל בסתם ‘צוואה’ שאדם השאיר, אע”פ שהחוק מתייחס ל’צוואתו’ של אדם שלא כפי הדין, לא מסתבר כלל שמקרה כזה יחשב כ’הושלש’ ולכן לא מהני[5].
במקרה שהצוואה נאמרה או נכתבה בזמן שהיה ‘שכיב מרע’, פעמים שהיא מועילה ויש בזה תנאים וכללים ואכמ”ל.
ירושה דאורייתא אכן מתחלקת בשווה בין הבנים הזכרים. והבכור נוטל בה פי שניים, וישנם פרטי דין רבים מה נכלל בירושת הבכור.
במקרה שאמם עדיין בחיים, ישנם חיובים של הבעל לאשתו גם לאחר מותו, בעל חייב במזונות כל שלא נישאה לאחר, כמו”כ רשאית היא להישאר במקום מגוריה שהיה בחייו, ובתנאים מסויימים יוכלו ליתן לה מקום מגורים אחר. ישנם עוד חיובי כתובה שהיא זכאית להם, וישנם בזה פרטי דינים רבים ואכ”מ.
אם ישנם בנות שעדיין לא נישאו, פעמים שיש להם זכויות לצרכי פרנסה ונישואין, וגם בזה רבים הם הפרטים ואכ”מ.
סופו של דבר, אם אדם אכן רוצה שיקיימו את רצונו לאחר מותו, ולמעשה כל אדם הרוצה שהשלום והשלווה ישכנו במשפחתו גם לאחר מותו, ראוי לו לכתוב צוואה ברורה ומפורטת שנותנת את נכסיו מחיים, באופן שכל ממונו נשאר בפועל ברשותו עד לאחר אריכות ימיו ושנותיו, וע”פ כל כללי ההלכה.
גם בזה רבים וטובים שוגים, שהם עורכים צוואה מפורטת ‘חוקית’ בפני עו”ד. אלא שהיות ותוקפה של צוואה זו הוא רק ע”פ חוק ולא ע”פ דין תורה, במקום להועיל בתקנתם נמצאים מזיקים בכך, משום שע”פ דיני התורה בד”כ אין לצוואה זו משמעות, [למעט חידושו של האחיעזר הנ”ל] ועלולים להפסיד בניו האחד לשני ממון שלא ע”פ דין. וד”ז עצמו סיבה וגרם למריבות קשות וכואבות יותר.
ההמלצה לכל אחד ואחת שחשוב להם השלום והשלווה, לכתוב צוואה ע”פ דין תורה בפני מי שמתמחה בכך.
בית הדין עורך צוואות בהתאמה אישית, התקפות להבדיל גם בערכאות, פרטים על כך ניתן למצוא באתר האינטרנט של בית הדין.
מסקנא למעשה:
גילוי דעת של האב אינו מחייב את היורשים, והירושה מתחלקת ע”פ דין תורה.
צוואה חייבת להיכתב בצורה המועילה ע”פ דין תורה, ופרטיה ותנאיה רבים.
באתר בית הדין מפורסם על אפשרות עריכת צוואת ע”פ דין ע”י בית הדין.
[1] יו”ד סימן ר”מ סעיף ה’.
[2] ש”ך סימן רנ”ב סק”ד.
[3] שו”ת רע”א קמא סימן ק”נ.
[4] שו”ת חלק ג’ סימן ל”ה.
[5] וכעין הסברא שכתב הרע”א שהובא לעיל בהערה.