קביעת מקום הדיון
כאשר יש חוסר הסכמה בין בעלי הדין לגבי מיקום והרכב בית הדין, ההרכב נקבע על פי מספר גורמים: מקום מגורי בעלי הדין, סוג הדרישה (בית דין הגדול, בית הוועד, בי”ד גדול יותר או בי”ד רגיל, או זבל”א) ופעמים שיש מעלה לדרישת התובע ופעמים לדרישת הנתבע.
מתוך הסוגיות והראשונים עולים מספר חילוקי דינים בעניין זה, וחלקם תקנות מאוחרות יותר:
- נמצאים בעיר אחת ואחד דורש ללכת למקום אחר לבי”ד גדול יותר הנמצא מחוץ לעיר. [גמ’ בסנהדרין לא:]
- נמצאים בעיר אחת ויש בעיר כמה בתי דינים וכל אחד דורש ב”ד אחר באותה העיר. [תלוי בבאור הגמ’ שם דף כג. מחלוקות בראשונים]
- נמצאים בשתי ערים שונות וכל אחד מהצדדים דורש שהדיון יתקיים בעירו [עיקרו במהרי”ק בשורש כא שם נראה שזו תקנה, אומנם יתכן שיש מקור לדין זה מהירושלמי]
הליכה לבית הוועד או לבי”ד הגדול:
בגמ’ בסנהדרין לא: “כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו איתמר נמי אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן) שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו והיבמה הולכת אחר היבם להתירה עד כמה אמר רבי אמי אפילו מטבריא לצפורי אמר רב כהנא מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה אמר אמימר הילכתא כופין אותו וילך למקום הוועד אמר ליה רב אשי לאמימר והא אמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה”.
מבואר בגמ’ שדעת רבי אלעזר שבכוחו של המלווה לכוף את הלווה ללכת לבית הוועד ואין בכח הלווה לכוף את המלווה לכך. ובתוך דברי הגמ’ עולים שתי הסברים מדוע אין ללווה זכות לדרוש מהמלווה לעלות לבית הוועד , האחד שלא יתכן שהנושה (המלווה) יוציא מנה על מנה וטעם נוסף שעבד לווה לאיש מלווה.
מאידך דעת רבי יוחנן שלכל אחד מהצדדים יש זכות לדרוש הליכה לבית הוועד.
רהיטת דברי הגמ’ שהמסקנה כדעת ר’ אלעזר וכן מבואר ברש”י שלכן הקשתה הגמ’ מדעת ר’ אלעזר הגם שר’ יוחנן חולק וז”ל רש”י על קושית הגמ’ “והא אמר ר’ אלעזר… ודן בעירו” ביאר רש”י: “והא חזינן דפליג עלה ר’ אלעזר לעיל, ויהיב טעמא למילתיה, דמסתבר טעמא” וכדרך זו נפסק בשו”ע שהמלווה בלבד רשאי לכוף את הלווה ללכת לבית הוועד ולא להיפך.
עוד עולה מהגמ’ וכ”מ בחידושי הר”ן, מתוך דברי הברייתא שאם יש להם שאלה שאין להם הכרעה עליה, הדיינים של מקום בעלי הדין שולחים את השאלה לבית הוועד והם דנים במקומם על בסיס התשובה שקיבלו. יוצא שאף שבי”ד זה אינו מצליח להכריע את הנידון שהובא לפניו, אין זה נותן זכות ללווה לדרוש להעביר את הדיון למקום אחר.
הראשונים התקשו מכמה מקומות שמבואר בגמרא שיש זכות לדרוש הליכה לבית דין הגדול ומבואר שזכות זו ניתנת אף לנתבע. בגמ’ בב”ק טו: מובאת זכות זו ביחס לתובע: “האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולא משונה הוא ולא מגבינן בבבל והני מילי ברברבי אבל בזוטרי אורחיה הוא ואי תפס לא מפקינן מיניה ואי אמר קבעו לי זימנא דאזלינא לארעא דישראל קבעינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה”. ובגמ’ בב”ק קיב מובאת דרישה זו על ידי הנתבע וז”ל הגמ’: “אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אבל לא פתחו ליה בדינא מצי א”ל אנא לב”ד הגדול אזילנא*“.* מבואר א”כ שדרישת ב”ד הגדול שייכת אף אצל הנתבע ולכאורה זה סותר את הסוגיה בסהדרין לא: שזכות זו ניתנת לתובע בלבד.
נחלקו הראשונים ביישוב הסוגיות:
בתוס’ בב”ק קיב: מבואר שהסוגיות עוסקות בשני נדונים שונים. בסנהדרין מדובר על ‘בית הוועד’ שהוא מקום קיבוץ החכמים ובב”ק מדובר על ‘ב”ד הגדול’. הדרישה ללכת לבית הוועד היא זכות שניתנת לתובע בלבד אך הדרישה לילך לב”ד הגדול אף הנתבע זכאי לה.
וז”ל התוס’: “מצי טעין לב”ד הגדול קאזילנא כו’, ועוד דאפילו לוה דעבד לוה לאיש מלוה מצי למימר לב”ד הגדול קאזלינא כ”ש מלוה ואף על גב דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם) אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך עמו למקום הועד ומסיק דהני מילי מלוה אבל לוה עבד לאיש מלוה ולא מ”ל נלך למקום הועד בית הועד לאו היינו ב”ד הגדול דבית הועד היינו מקום ב”ד קבוע אבל יש ב”ד הגדול ממנו בחכמה והילכתא אפילו לוה מצי למימר לב”ד הגדול קאזלינא אבל לבית הועד לא מצי אמר אלא כופין אותו ודן בעירו”.
ויש לעיין בטעם החילוק ביניהם דאם יש ללווה אפשרות לדרוש בירור טוב יותר של הדין למה אינו יכול לדרוש אף בירור של בית הוועד ואם אין אפשרות לדרישה זו מדוע המלווה כן יכול לדורשה.
ברש”י מבואר לגבי דרישת בית הוועד שעניינה לבייש את הבעל דין וז”ל: “התוקף את חבירו בדין, בעל דין קשה ומטריח את חבירו, ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם”. ובדברי רש”י נראה שדייק מדברי הגמ’ שמיירי בבעל דין קשה “התוקף” ולכן השני מעוניין לביישו למונעו מלהטריחו בדין.
וממילא יתכן שבנוגע לבירור האמת בצורה טובה יותר, באמת אין לחלק בין תובע לנתבע שכן לכל אחד יש זכות לדרוש את הבירור הטוב יותר מדין ‘צדק צדק תרדוף’ וזה הטעם ששניהם יכולים לדרוש הליכה לבי”ד הגדול, אך בנוגע לזכויות שאינן קשורות לברור האמת, אלא כאמצעי עקיף שעלול להשפיע על בעל הדין אין זכות ללווה לדרוש מהמלווה לילך עימו לשם כך.
הרמב”ם לא חילק בין בית הוועד לבית דין הגדול ונראה שדינם אחד, שכן על אותם מקרים של הגמ’ בסנהדרין שעסקו בבית הוועד כתב הרמב”ם בית דין הגדול ומאידך כתב שאף מקומות שיש בהם חכמים גדולים דינם זהה. וז”ל בסנהדרין פ”ו (ו-ט): “שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין, כופין אותו ודן בעירו. ואם אמר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנין לו ואחר כך מוציאין ממנו, ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול שבירושלים כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב בית דין הגדול.
במה דברים אמורים בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נדון כאן והלוה אומר נלך לבית דין הגדול, אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלוה ועולה עמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה, וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה.
במה דברים אמורים כשיהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר.
וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין גדול אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן, אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלונית לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו בדין זה, שכופין את הלוה והולך עמו וכן היו מעשים בכל יום בספרד”.
בדברי הרמב”ם יש מספר חידושים, חלקם יתבארו בהמשך. אך מבואר בדבריו כאמור שבי”ד הגדול ובית הוועד דינם זהה. עוד מבואר בדבריו דלא כרש”י לגבי בית הוועד שענינו לבייש את הצד השני, אלא עניינם של בתי דינים אלו להגיע לחקר האמת בצורה טובה יותר ולמנוע טעויות, תחילה בריש דבריו כתב “אחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו” ובמיקום דבריו ההלכה מובאת בפ”ו מהלכות סנהדרין העוסק כולו בדיינים שטעו.
ויש לעיין בדברי הרמב”ם שכן בגמ’ בב”ק קיב: מבואר שאף ביד הנתבע לדרוש ללכת לבי”ד הגדול ואיך זה מתיישב עם דברי הרמב”ם שזכות זו ניתנת לתובע בלבד. ויעי’ בגר”א שביאר שסוגיה זו אינה להלכה, וזו דעת שמואל שהסתפק בשלחו לו בלבד בכדי לילך לבית דין הגדול והרמב”ם פסק כר’ יוחנן שזכות זו רק במקרה שהוא חולה או עדיו חולים, ושמואל סבר כמו הבנת הגמ’ בתחילה שאין חילוק בין מלווה ללווה אך לא נקטינן כוותיה.
תביעות שאינן על הלוואה:
ברמב”ם מבואר שלאו דווקא מלווה ולווה, אלא אף הנגזל והניזק יכולים לדרוש הליכה לבי”ד הגדול. לשיטת הרמב”ם דין זה מוכח, שכן לשיטת אף בי”ד הגדול, רק המלווה יכול לדרוש ובגמ’ בב”ק טו: מבואר שהניזק יכול לדרוש לב”ד הגדול קאזילנא ובע”כ לומר שאף הניזוק חשוב כמלווה.
ועל דרך זו כתב גם הרא”ש וז”ל: “ולאו דוקא לוה ומלוה אלא אפילו גזילות ומקח וממכר ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע דהאי טעמא דרבי אלעזר שלא יוציא מנה על מנה שייך בכל תובע. וגם רבי יוחנן איירי בכל תביעות שתקף את חבירו לדין”.
ביד רמ”ה מבואר שלמלווה בלבד יש אפשרות לדרוש הליכה לבי”ד הוועד ולא לשאר תובעים וז”ל: “ודוקא מלוה דאית ביה האי טעמא אבל שאר תביעות ודיני נחלות וכיוצא בהן כופין אותו ודן בעירו”.
בקצות מובא שפעמים אפשרות הדרישה היא למלווה בלבד ופעמים אף לשאר התובעים, שכן ישנם שתי טעמים לתת מעלה לתובע, או מחמת ‘עבד לווה לאיש מלווה’ וטעם זה שייך במלווה בלבד, או מסברא, שלא סביר שהתובע יוציא כסף על תביעתו בזמן שידוע לו שלא יקבל את כספו חזרה, אף אם יזכה בדין, ואם הוא אכן החליט להוציא, מוכח שהוא לא תובע תביעה סתמית, וסברא זו שייכת בכל תביעה לאו דווקא במלווה.
הנ”מ בין שתי הסברות באופנים שבלאו הכי, יש לתובע דרך לבית הוועד, שאינו מוציא הוצאות בשביל הדין ואין את הסברא הנזכרת לעיל ובאופן זה בהלוואה המלווה יכול לדרוש לדון בבית הוועד ובשאר תביעות אינו יכול. ויעי’ במהרי”ק בשורש צ שנראה להדיא כדברי הקצות ומכח סברות אלו דן המהרי”ק שזה פשוט שבשאר תביעות שאינן הלוואה, אין יכולת לתובע לדרוש מהנתבע, לבוא אליו, כיוון שכל הסברא בשאר תביעות היא שהוא מוציא הוצאות וביושב בביתו אין לו שום הוצאות.
באופן שלא שייך עבד לווה, שניהם תובעים זה את זה:
ברמב”ם מבואר ש”בזה טוען וזה טוען” אין יכולת של אף אחד מהצדדים לדרוש הליכה לבי”ד הגדול. וברא”ש מבואר להיפך שבשתיהם תובעים זה את זה כל אחד יכול לדרוש הליכה לבי”ד הגדול. כך יישב את הקושיה מהמבואר בב”ק שלאו דווקא המלווה יכול לבקש לילך לבית הוועד, וקשה ממה שמבואר בגמ’ בסנהדרין שדווקא מלווה יכול לדרוש כן. ויישב הרא”ש שמה שמבואר בב”ק שאף הנתבע יכול לדרוש הליכה לבי”ד הגדול, מיירי בשתיהם תובעים זה את זה וז”ל “וי”ל דהתם כששניהם תובעין זה את זה”.
ובגר”א העמיד את שורש מחלוקתם במקום שלא שייך עבד לווה, האם יכול לכופו לילך לבי”ד הגדול. והבין הגר”א שבתרוויהו תובעים זה את זה אין שיכות לעבד לווה. ולרמב”ם כיוון שאין עבד לווה אין אפשרות לדרישה לילך לבי”ד הגדול. מאידך הרא”ש סבירא ליה שאם אין עבד לווה יש לשניהם יכולת לדרוש זאת . כלומר, לרמב”ם ה’אדנות’ היא הסיבה לדרוש בי”ד הגדול ולרא”ש ה’עבדות’ היא הסיבה שלא יכול לדרוש בי”ד הגדול .
בדרישת המלווה לילך לבית הוועד מה הדין בבי”ד גדול יותר שאינו בית הוועד:
בר”ן בסנהדרין ריש פרק ‘זה בורר’ הובאה מחלוקת בין הרמב”ן ורבינו דוד תלמידו.
הרמב”ן סבר שלא”ד בית הוועד אלא ה”ה כל בית דין הגדול מבי”ד שבעירו. וכך עולה מפשטות דברי הגמ’ בסנהדרין כג. על משנה של זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ובהו”א הבינה הגמ’ שכל אחד בורר לו בי”ד. והוקשה לגמ’ איך הלווה יכול לדרוש ב”ד הרי אמר ר’ אלעזר (בסנדרין לא) שכופין את הלווה ודן בעירו של המלווה, ושם מיירי בדורש בי”ד אחר לא”ד בית הוועד ולא הוקשה לגמ’ כי אם על הלווה בלבד משמע שהמלווה יכול לדרוש דיון בבי”ד אחר אף שאינו בית הוועד.
אולם רבינו דוד חולק שביכולתו לדרוש דווקא בית הוועד ולא בי”ד גדול יותר וסובר שאף כוונת הגמ’ שדורש בי”ד אחר מיירי בדורש לילך לבית הוועד.
בירור ראשוני על גוף התביעה הוא בבית דין שבעיר:
ברמב”ם וכן ברא”ש מבואר שלפני הליכה לבי”ד הגדול או בית הוועד יש לוודא שיש מקום לתביעה. וז”ל הרמב”ם: “במה דברים אמורים כשיהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר”. וכמו”כ כתב הרא”ש ליישב את ההכרח של הראשונים שאין אפשרות לתת לתובע לדרוש בי”ד הגדול כי א”כ יפסידו העשירים מתביעת הרמאים. וז”ל הרא”ש בב”ק קיב: “ואני אומר אם יזמין העני לעשיר לבית דין הגדול יסדר טענותיו לפני דייני עירו אם יש ממש בדבריו יאמרו שילך עמו”. נמצא א”כ שאף כשיש זכות תביעה ללכת לבי”ד הגדול יש צורך ללכת תחילה לבי”ד שבעיר לברר אם יש בסיס לטענותיהם.
הנהוג בזמננו לגבי דרישת התובע בי”ד הגדול:
במהרי”ק בשתי תשובות לפחות דן שאין בזמננו אפשרות לדרוש הליכה לבית דין הגדול, אך טעמיו נשתנו בין שתי התשובות.
בסימן צ דן המהרי”ק שאין בזמננו בי”ד העונה לשם זה, בי”ד הגדול, ודן כך אף בדעת הרמב”ם [בהמשך אביא את דברי הב”י שחולק בדעת הרמב”ם]. ואף שמובא ברמב”ם שאף כשאין בי”ד הגדול עדיין יש דרישה לבי”ד של חכמים גדולים וז”ל “וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין גדול אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן, אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלונית לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו בדין זה, שכופין את הלוה והולך עמו וכן היו מעשים בכל יום בספרד” המהרי”ק הביא את דברי האור זרוע שכתב ביחס לזמנו שאין בי”ד העונה לדרגא זו וכתב המהרי”ק שבזמנו של האו”ז, אף הרמב”ם היה מודה שאין בי”ד גדול דיו שיהיה למלווה יכולת לדרוש ללכת אליו.
במהרי”ק בשורש כא כתב סברא אחרת שהאידנא כוון שנפישי רמאי טובא בטל המושג של לבי”ד הגדול קאזילנא דאל”כ כל אחד יתבע את עשירי העיר וידרוש הליכה לבי”ד הגדול ויכריח את העשיר להתפשר עימו. סברא זו כבר הובאה בראשונים, בתוס בקיב. וברא”ש בסוף זה בורר, ויודגש ששיטתם שבבסיס אין הבדל בין תובע לנתבע ביחס לדרישה של בי”ד הגדול וז”ל הרא”ש: “ויש שהיו רוצים לומר דב”ד הגדול דוקא נתבע מצי טעין ולא תובע. דחיישינן שיזמינו עניים את העשירים לדין לפני הנשיא שבארץ ישראל ויתנו להם כל תביעתם כדי שלא יצטרכו לילך לפני הנשיא. אבל ר”ת דקדק מלשון ה”ג דאפילו תובע מצי טעין. שכתב בה”ג דאי טעין לוה לאשתמוטי לב”ד הגדול קאזילנא טענתיה טענה וכיון דלוה מצי טעין לאשתמוטי כל שכן מלוה. ובזמן הזה מסתבר שהחשוב שבדור נקרא בית דין הגדול וכן היה אומר ר”ת שתמיד היו ממנים הגדול שבדור לנשיא כמו שבני בתירא ירדו מנשיאותם ומינו את הלל נשיא לפי שהיה גדול מהם לכך נקרא בית דין הגדול. ואמר בריש אחד דיני ממונות צדק צדק תרדוף אחר רבי אליעזר ללוד וכן אחר ר’ מתיא בן חרש לרומי. אלמא דאפילו רומי נקרא בי”ד יפה כשאין למעלה הימנו” וכותב המהרי”ק שאף שדעת ר”ת שניתן לדרוש בי”ד הגדול אף במקום רחוק על אף החשש מרמאים, מ”מ האידנא גם ר”ת יודה שאין לאפשר זאת, דהאידנא נפישי רמאי טובא ורמאות זו מצויה ואף ביחס לדרישת הנתבע הביא את דברי האור זרוע, שיש חשש רמאות נוסף שהנתבע מעוניין לחמוק מתביעת התובע, על כן בטלה דרישה זו, ואין לנו אלא בית דין שבעיר.
להלכה:
הרמ”א בסימן יד פסק כמהרי”ק : “אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב”ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר”.
דעת השו”ע: אין איזכור מפורש בשו”ע, אך בב”י כתב שדברי המהרי”ק בשורש צ תמוהים ופירש ברמב”ם כפירושו בכס”מ וז”ל שם: “ודבריו תמוהים בעיני שהרי רבינו לא תלה הדבר בבית הועד אלא במקומות שיש חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם ודבר זה מצוי בכל דור ודור“. ומדבריו שזה לא דבר שהוא בר שינוי, נראה שהכס”מ הבין ברמב”ם שזה עניין יחסי כל עוד יש עליונות לבי”ד על בי”ד אחר ניתן לדרוש ללכת לבי”ד הגדול יותר.
ובמהרי”ק בשורש כא כאמור ישנו טיעון נוסף חשש רמאות שהעניים יתבעו את העשירים לטענה זו אין התייחסות בב”י. אך כבר הבאתי לעיל שברא”ש בב”ק קיב ביאר שעושים בירור ראשוני בבי”ד שבעיר בכדי לפטור את הבעיה שהעלה המהרי”ק שהובאה בראשונים שהעלו זאת לפניו. וכך מבואר גם ברמב”ם שבי”ד כאן שבעיר עורך בירור ראשוני, וא”כ יש לדון לדעת הרמב”ם והשו”ע שפסק כמותו שאכן ישנה אפשרות לדרוש בית דין הגדול בזמננו.
התובע והנתבע נמצאים באותה העיר וכל אחד מעוניין לדון בבי”ד אחר:
בגמ’ בסנהדרין כג. מבואר בהו”א של הגמ’, שנדחית מטעמים צדדיים, שאחר שהאחד העדיף ב”ד מסוים ביד השני לעכב לילך לבי”ד אחר. והקשתה הגמ’ “ואפילו לוה מצי מעכב והאמר רבי אלעזר לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו”. והתרוץ השני של הגמ’: “כגון בי דינא דרב הונא ודרב חסדא דקאמר ליה מי קא מטרחנא לך”. והעלו הפוסקים מכאן דין יסודי שכאשר שני המתדיינים נמצאים בעיר אחת יכול הלווה לדרוש את הבי”ד שהוא חפץ בו מהטעם האמור מי קמטרחנא לך. כלומר שהטעם שאין יכולת ללווה לדרוש לילך לבית הוועד כוון שהוא מכביד על המלווה ואת זה עבדותו מעכבת, אך אם הוא לא מטריח, בידו לדרוש לילך לבית הוועד. וחידשו שלפי”ז ה”ה דרישה לילך לכל בית דין אחר מצד הלווה כשאין הוא מטריח את המלווה מתקבלת, משום שאין עדיפות למלווה על הלווה בדרישה לאיזה בי”ד ללכת וכוון שכל אחד דורש בי”ד אחר, התובע יוכרח להתרצות לילך לבית הדין שבחר הנתבע, שכן הוא המעוניין שיהיה דיון ולא הנתבע.
בסמ”ג הביא ראיה מגמ’ זו שניתן אף לדרוש בי”ד קטן יותר וז”ל: “אם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אף על פי שהוא קטן ממנו מאחר שהם בעיר אחת כדמוכח בפרק זה בורר (שם ורש”י) גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קמטרחנא לך נלך ונדון בפני רב חסדא אף על פי שלא היה גדול כרב הונא. אף על פי שזאת הסוגיא אינה במסקנא מכל מקום הסברא אמת וגם ר”ח לא סתרה בפירושיו אחר המסקנא”. ולדרך זו הוכיחו הראשונים שאף מרחק ג’ פרסאות אינו נחשב טרחא שכן רב חסדא היה תלמידו של רב הונא ובהכרח היה חוץ לג’ פרסאות [שאל”כ אסור לתלמיד לדון במקום רבו] ובכל אופן יכל הנתבע לדרוש ללכת לבית הדין של רב חסדא [וממילא יש מקום לדון בימינו בעידן התחבורה אולי הטווח מתרחב].
אומנם הטור חולק וז”ל: “כתוב בספר המצות אם יש ב’ ת”ח בעיר אחת ואחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואף על פי שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת ולא נהירא ונראה שאינו יכול להסתלק מאחד לחבירו אפילו בשוין אלא מהקטן להגדול ממנו”. ובב”י התקשה בדברי הטור דבסמ”ג הובאה ראיה והטור לא דחאה [ויש לעיין דניתן להעמיס בגמ’ שדווקא באופן שהלווה דורש את הבי”ד הגדול יותר בידו לעכב.]
בב”י מבואר שאם כל חד מיניהו יתעקש על בי”ד מסוים וז”ל: “וצריך לומר דאין הכי נמי שזה יכול לעכב על בית דינו של זה וזה יכול לעכב על בית דינו של זה וצריכין לברור בית דין השוה לשניהם”. ולכאורה המצב הזה יוביל להתרצות של התובע לדרישת הנתבע, שכן לנתבע אין שום עניין להתרצות, וא”כ למעשה הרי זה כמסקנת הסמ”ג. ויש לעיין בכוונת הב”י. [יעויין בהמשך בדברי המהרי”ק שכתב הכרעה זו לגבי ויכוח בין בעלי הדין לאיזה עיר ילכו, ולכא’ ה”ה לכאן.]
ואולי יש לבאר, שנחלקו הסמ”ג והטור לדעת הב”י בדין זה של ‘הלך אחר הנתבע’ האם זוהי זכות אמיתית, או שזה מה שיקרה בפועל. והנ”מ במקרה שהצליח לגרום לו בכל מיני דרכים להגיע כבר לבית הדין, האם יהא זכאי לבקש מבית הדין שרוצה ששידונו ויכריעו כזכותו שיבוא התובע אחריו לבית הדין.
ויל”ע בדין זה למעשה.
הכרעת השו”ע בסימן יד סעיף ג כדעת הסמ”ג וז”ל “יש אומרים שאם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת, האחד גדול מחבירו, יכול אחד מבעלי דינים לומר: לא אדון בפני זה, אלא בפני זה, ואף על פי שהוא קטן ממנו, כיון ששניהם בעיר אחת” .
הליכה לבית הוועד במטריחו בלבד ללא הוצאות:
עוד עולה מהגמ’ הנ”ל שהטעם שהלווה לא יכול לכוף את המלווה לילך עימו דאמר ליה מי קמטרחנא לך שאם הוא רק מטריח אותו זו סיבה שלא יכול לדרוש בית הוועד ועל כן אף אם הוא ירצה לכסות את הוצאות המלווה אין כופין וכן פסק הרשב”א בתשובה הובאה בב”י וז”ל: “כתב הרשב”א בתשובה אהא דאמרינן דאם לוה אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו אפילו אמר הלוה נלך לבית הוועד ואני אעשה כל ההוצאות הדרך משלי אין שומעין לו דיכול לומר לו מלוה איני רוצה לטרוח”.
התובע והנתבע בשתי עיירות שונות וכל אחד רוצה להביא את השני אליו:
במהרי”ק בשורש א’ דן על מקרה בו כפו את הנתבע לילך לפני בית דינו של התובע בעירו וז”ל: “דמי הוא שיטעה לומר שהתובע יכריח את הנתבע ללכת לבית דין אלא או בעירו דוקא לדברי ה”ג או לב”ד הגדול נמי לדברי ר”ת”. ודין זה הובא ברמ”א בסימן יד א וז”ל: “התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף ע”פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול”.
טעם הדבר דכל מה שמצאנו זכויות יתר, זה רק לבירור מדויק יותר בי”ד הגדול או בית הוועד אך סתם הליכה של אחד לשני אין זכויות יתר לא לתובע ולא לנתבע וכיוון שכן אם התובע רוצה את כספו אין לו ברירה אלא להתרצות לנתבע. וכך ציין הגר”א במקום בסימן יד: שהמקור לדין זה משום “מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא”.
ולפי”ז יש לבאר נמי חילוק דין שמצינו גבי אב התובע את בנו שיש לבן לילך אחר האב וז”ל הרמ”א: “אב שיש לו תביעה על בנו, צריך לילך הבן, אף על פי שהוא הנתבע, אחר אביו”. ויש לתמוה לכא’ מדוע דין זה לא נאמר לעיל בדרישת בית הוועד שבן דורש מאביו לילך לבית והוועד. ולפי”ז יתכן שהטעם פשוט דשם יש למלווה זכות לדרוש הליכה לבית הוועד ובמקום שיש לבן זכות, אין כיבוד אב סיבה לאבד את זכותו אולם במקרה שלפנינו אין זכות לנתבע לקחת אליו את התובע, אלא שמחמת שאין זכות לאף צד התובע מוכרח לילך לנתבע וממילא באופן שיש איזה טעם של כיבוד אב יש לנתבע לילך אחר התובע, .
בבעל העיטור (אות ב, בירורין) מובא ירושלמי שלא מצאתי: “ומנין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע שנ’ מי בעל דברים יגש אליהם”. [אולי כוונתו כדברי הגר”א שזה זכות של הממע”ה, וזה המקור בהו”א בבלי לדין זה, אלא שבבלי הגמ’ מסיימת למה לי קרא סברא הוא’.]
דרישת זבל”א ביחס לבי”ד קבוע וביחס לבי”ד שאינו קבוע
בשו”ע בסימן ג מבואר ששלושה דיינים דנים את האדם בע”כ אפילו הדיוטות, אך זה דווקא באופן שמסרב לדין אך אם אינו מסרב אלא מתרצה שידונוהו בפני זבל”א, כלומר שכל צד בוחר דיין אחד וב’ הדיינים שנבחרו בוחרים שלישי, אין אפשרות לכופו לדון בפניהם. וברמ”א שם מבואר שה”מ בסתם בי”ד אבל בבי”ד קבוע בידם לכופו אף שדורש זבל”א.
מבואר א”כ שבאופן שהנתבע דורש זבל”א והתובע בי”ד קבוע, הדין עם התובע, אך אם התובע דורש בי”ד שאינו קבוע הדין עם הנתבע.
ויש לדון בזמננו אם הנתבע יכול לדרוש זבל”א אם לאו, והשאלה אם ישנו בי”ד קבוע בזמננו.
ויש מן הפוסקים שדנו שיש בי”ד קבוע אף בזמננו ביחוד בקהילות שבשאר עניניהם יש אחידות ולכן גם בי”ד שלהם חשוב קבוע לגביהם.
מלבד זאת דנו הפוסקים שכיום שיש ליקוי בתפיסת המושג של זבל”א ויש הסבורים שביד הדיין הנברר להטעות את השני שלא כדין וזה בכלל הטיית דין ועל כן עדיף להמנע מזבל”א וממילא לכן אין זכות כזו לתובע.
עוד יש להדגיש שלרוב יש עלויות לזבל”א מעבר לבי”ד רגיל ויתכן שמטעם זה הנתבע יכול לדרוש שהוא לא מעוניין באפשרות זו של זבל”א, אך לכאורה מצד טעם זה התובע יכול לקחת על עצמו את תשלום ההפרש בין זבל”א לבי”ד רגיל.
למעשה בבד”ץ העדה החרדית בירושלים קובעים שמנהג ירושלים שיכול התובע לכוף זבל”א. ואמנם רבו הפוסקים בימינו שכתבו שאין לדון בזבל”א, אלא במקרים ציבוריים ורחבים מאד שא”א שצד זה או אחר יכוף את חבירו לבית דין מסויים, בשל היקף העניין ומורכבותו, ובפרט בשל הצורך בקבלת הציבור את הכרעתו של בית הדין, ורק במקרים כאלו נכון לדון דווקא באופן של זבל”א .