בס”ד
צורת חלוקה של הוצאות משותפות
כאשר שנים צריכים לאיזה דבר במשותף, עולות כמה שאלות בהקשר לכך:
-
האם יכול האחד לכוף את חבירו לעשות את הדבר במשותף לטובת שניהם, בכדי להפחית את העבודה ולהוזיל מחירים, או דילמא שכ”א רשאי לעשות לעצמו.
-
כשעושים יחד, במקום שאפשר לכוף או כאשר הסכימו הצדדים מרצונם על כך, איך נכון לחשב את צורת החלוקה ביניהם כלפי העבודה וההוצאות.
-
כשעשה דבר לבדו, ולאחמ”כ חבירו גם רוצה להנות ולהשתמש מאותו הדבר, האם ואיך מחשבים את התשלום שהשני צריך לשלם לראשון.
-
האם יכולים לכוף זה את זה להוציא הוצאות במשותף:
תחילה יש לדון האם כל אחד מהם יכול לכוף את חבירו שיעשה איתו בשותפות בשביל שלא יוציאו הוצאות מיותרות.
כגון ב’ שרוצים לעשות הרחבה לדירתם זה ע”ג זה, האם הם יכולים לכוף זה את זה לעשות את זה יחד, או שכ”א רשאי לעשות את זה לבדו. כמובן שהנידון כלפי השלד בלבד, שיש לו משמעות שהוא נעשה בהנפה אחת, וכ”א משתמש ונהנה מהבניה של השני.
בנתיבות המשפט בסימן קע”ח סק”ג חידש [וכן כתב בעוד מקומות] שדבר ששנים צריכים לו, יכולים לכוף זה את זה, ומיירי לאו דווקא בשותפים בחצר וכדו’ שאפשר שנשתתפו ע”ד זה, אלא אפי’ בשכנים זה לצד זה, ושניהם צריכים לאותו דבר כגון שהם צריכים כ”א לכותל , יכולים לכוף זה את זה שלא יצטרך כ”א לבנות לבדו כותל שלם, אלא בונים אותו יחד על רשות שניהם וחולקים בתשלומי הכותל.
אולם כתב הנתיבות שזה דווקא בדבר של הפסד, אבל בדבר של רווח אינם יכולים לכוף זה את זה. והוסיף וכתב שדבר שעומד לכך כגון קרקע שעומדת לבניה, כשהוא אינו בונה נחשב הפסד וממילא יכול לכוף את חבירו על כך.
וביאור חילוקו של הנתיבות, מוכרח מסברא, משום שלא יתכן שבכל דבר שב’ שכנים מעוניינים ורוצים אותו לתוספת הנאה ושימוש שיוכלו לכוף זה את זה, משום שכ”א מחליט לעצמו האם הוא בכלל רוצה דבר זה ותלוי ברצונו ובבחירתו, אבל דבר שמוכרחים אליו ובוודאי שהוא יעשה, הוי כאילו בע”כ, וממילא מסתבר שיכולים לכוף זה את זה שלא יפסידו לחינם אלא יעשו כאחד.
ולפי”ז בנד”ד כגון ‘תוספת בנייה’ זה ע”ג זה, היות ואין זה ‘נצרך’ אלא רק ‘הרווחה’ לא יוכלו לכוף זה את זה לכך, אלא במקרה שזה ‘עומד לכך’ ואם לא עושים כן הוי ‘הפסד’, כגון שצריך את זה לחיזוק המבנה או לחידושו בשל מצבו הירוד וכדו’, וצריך לדון בכל מקרה לגופו ע”פ הכלל הנ”ל, וכן במקום שהנכס עומד להשבחה ואם לא עושים כן הוי כהפסד, יכולים לכוף זה את זה וכנ”ל.
ולפי”ז במקרה שב’ שכנים צמודים זה לזה מעוניינים לבנות כותל ביניהם, דהוי דבר הנצרך ונחשב ‘הפסד’, יכולים לכוף זה את זה לכך, וכן בעלי מגרשים שעומדים לבניה ויכולים לעשות דברים באופן משותף כופין זה את זה לכך.
ויל”ע עד היכן נאמר דין זה, וכגון בב’ דיירים סמוכים שצריכים חיבור חדש לניקוז, והם צריכים לבעל מלאכה להתקין הארכה לצינור קיים בכדי שיוכלו להתחבר אליו, וכ”א יכול לעשות לבדו או להביא עובד א’ לעשות הכל כאחד, או כגון משרדים שכנים/באותו קומה/באותו בנין, הצריכים לעובד תחזוקה, ויכולים כ”א לקחת עובד לעצמו ויכולים לקחת עובד במשותף, האם גם בזה נאמר הדין שכופים זה את זה.
ולכא’ אין סיבה לומר שדין זה נאמר רק בדבר קבוע של בנין וכדו’ ולא בשאר הוצאות הנצרכות לשני שכנים.
ומסתבר שהנתיבות חידש כן, רק בדבר שדרך לעשותו גם כאחד ואין בזה שום חסרון, ובכהאי גוונא מסתבר שיכולים לכוף זה את זה, אבל בדבר שכ”א רגיל להשתמש בעובד לעצמו, או אפי’ אם כ”א רגיל לבנות לעצמו מטעמים מסויימים, בוודאי שאינם יכולים לכוף זה את זה, ולמעשה יש לברר בכל מקרה לגופו.
וחשוב לציין, שהשאלה רק בדבר ש’התוצאה’ היא אחת שמועילה לשניהם, אבל בדבר שהתוצאה חלוקה לכל אחד בנפרד, גם אם זה מוזיל לשניהם שיעשו את זה יחד, בכהאי גוונא לא שייך החידוש שכופים זה את זה, כגון שצריכים ב’ קירות זה לצד זה ולא קיר אחד, אלא שאם יעשו את זה עם פועל אחד בפעם אחת יוזיל את המחיר, מ”מ היות וזה ב’ עבודות חלוקות לא שייך כפיה על כך .
- ויל”ע לדוגמא ב’ייעוץ’ מול רשויות המס וכדו’ במקרה שאין צורך בהתאמה אישית לכל אחד
אלא רק הוראות והתנהלות כללית, האם יכולים לכוף זה את זה וא”כ עד איזה גבול, וכי כל מי שצריך לכך בכל מקום שהוא, יוכל לכוף את כל הצריכים לכך את כל מי שבאותו התחום? כל מי שבאותו משרד? והדבר צריך בירור. מה צורת החלוקה הנכונה- לפי מה שנהנה או לפי מה שנצרך להוצאות:
עתה יש לדון איך הצורה הנכונה לחישוב חלוקת תשלום ההוצאות ביניהם, הן במקום שכופין זה את זה לעשות כאחד, והן במקום שמסכימים מעצמם לעשות כן, האם כפי ההנאה שיש לכ”א מזה, וכשהנאת שניהם אינה שווה ישלמו באופן יחסי להנאתם, או שהיות ושניהם צריכים לאותו דבר וכ”א בפני עצמו היה מוציא את המחיר המלא, שיקול ‘ההנאה’ לא רלוונטי כלל, וחולקים בשווה.
ונראה פשוט שאם אינם צריכים ל’הוצאה’ שווה, כגון שאחד בונה יותר מטרים וצריך יסודות כבדים יותר וחבירו בונה שטח פחות והוא אינו נצרך לכל ההוצאה פשיטא שהוא משלם רק את חלקו לפי ההוצאה הנצרכת לו, אבל היכא ששניהם נצרכים להוצאה שווה יש לברר מהי צורת החלוקה הנכונה.
כגון, כשהאחד בונה תוספת חדר והדייר שבקומה מעליו בונה מרפסת[1], או כגון שהעליון צריך חיבור חדש לצינור ניקוז והתחתון גם צריך לזה אבל הוא צריך לכמה חיבורים חדשים, אזי אם יכול העליון לבדו לעשות מרפסת תלויה או כגון שהוא יכול לעשות צינור מעקף וכדו’, אזי ברור שהוא לא ישלם יותר מחלקו במה שהיה צריך לעשות אם היה עושה לבדו[2], אבל אם הדרך היחידה להגיע לתוצאה שהוא צריך לה, מחייב אותו ג”כ לבנות את כל היסודות והבסיס למרפסת או כגון שחייב לעשות את הצינור באותו אופן שמתחבר כמו שכנו, אלא שלמעשה חלוקים הם בהנאתם, יש לדון האיך יחלקו ביניהם את ההוצאות.
והספק הוא שמחד, הנאת שניהם אינה שווה, אולם מאידך, שניהם צריכים לאותה ההוצאה, וממילא הנדון האם נכון שיחלקו באופן ייחסי לפי ההנאה שיש לכל אחד מהבניה או שיחלקו בשווה לפי הצורך בהוצאה.
וזה ברור שאין הבדל בין אם הם באים לעשות כן כאחד, לבין אם הם באים בזה אחר זה, כמו שכתב הרמב”ן במסכת ב”ב דף ה’ בסוגית ‘מקיף וניקף’ שלא יתכן שבגלל שהאחד הוציא תחילה גם מה שהיה צריך חבירו הוא ירוויח מכך, ובוודאי שמה שהיה צריך לשלם אם היו עושים את הכותל ביחד ישלם עתה שרוצה השני להשתמש בכותל שעשה הראשון[3].
ולכא’ גם נידון זה שייך לא רק בבניה וכדו’ אלא בכל צורך משותף של ב’ ב”א, וכגון מה שהוזכר לעיל, עובד שלקחו ב’ שכנים להוספת צינור הנצרך להם במשותף, וכגון מנהלי משרד סמוך זה לזה ששניהם צריכים עובד לתחזוקת המעברים ודרכי הגישה למשרד והם מעוניינים לקחת עובד אחד לשניהם, מה הצורה ההוגנת שיחלקו את התשלום ביניהם.
וגם במקרה כזה, אם אחד מהם מספיק לו עובד לפחות שעות, וחבירו צריך את העובד ליותר שעות, פשיטא שכ”א ישלם את חלקו רק במה שהוא צריך, אבל במקרה ששניהם צריכים עובד באותו היקף משרה אלא שאחד מהם נהנה יותר מחבירו, יש לברר כנ”ל, האם ישלמו לפי ההנאה לפי גדול המשרד והמשתמשים בו או דילמא היות וכ”א מהם נצרך לעובד בהיקף משרה דומה עליהם לחלוק בשווה.
ולכא’ מצאנו את ב’ הדרכים שהוזכרו בצורת החישוב במקרים שונים, ויש לברר מתי נבחרת כל דרך של חלוקה:
מצאנו בגמ’ בב”ב ז’ ע”א והובא להלכה בשו”ע סימן קס”א ס”ג לגבי בית שער וחומה של בני המבוי ובני החצר שמחלקים לפי ‘ממון’ ובדברים שיש בהם חשש ‘נפשות’ לפי ‘נפשות’, כלומר שאפי’ שלמעשה כ”א צריך את כל הכותל ואם היה לבדו היה צריך לבנות את כולו, מ”מ כיון שעושים את החומה יחד, מחלקים ביניהם לפי ההנאה ולא בשווה.
ומצאנו מקור נוסף בעניין זה, שמבואר בו לכא’ שהחלוקה היא באופן שווה, אולם גם שם הנתיבות מבאר את הדין בצורה שאין היא סותרת למקור לעיל.
ביד רמ”ה [ב”ב ב’ ע”א אות א’ ד”ה ולא] כתב שכותל שבין ב’ חצרות, במקום שחייבים לבנות את הכותל, אפי’ אם החצרות אינן שוות ולאחד יש חצר גדולה ולאחר חצר קטנה מ”מ מחלקים ביניהם את מקום הכותל וההוצאות בשווה, הובאו דבריו להלכה בשו”ע סימן קנ”ז סעיף ג’.
וקשה מדוע שגם כאן לא יחלקו ביניהם לפי גודל השדה, שכך היא הנאתו של כ”א מהכותל לפי כמה שגודל השדה שלו. וכך תמה הנתיבות שם בסימן קס”א סק”א.
ולא הוקשה לו שגם נדון לפי מה שיש בתוך השדה, כגון אם אחד זרע משהוא יקר יותר מחבירו, שגם בכהאי גוונא הנאתם אינם בשווה, משום שאם זה ראוי להנאה גמורה, מסתבר לחלק ביניהם בשווה, ורק היכא שההנאה של כ”א מוכרחת שהיא פחות מחבירו מסתבר לומר כן. [ויל”ע ממה שמבואר לגבי חומה שיש חילוק בין עני לעשיר, ויש לחלק.]
ואין לומר שדווקא שם מיירי בדבר שהם שותפים ולכן כופין זה את זה ולכן חולקים לפי הנאה, אבל היכא שאינם שותפים וכופין זה את זה דשניהם צריכים לאותו דבר או בסתם ששניהם רוצים יחלקו בשווה, כי מה סברא יש בזה לגבי צורת חלוקת התשלום.
ובנתיבות יישב, שאדרבא ברמ”ה מבואר באמת שבכזה מקרה אזלינן ‘בתר ההנאה’, והחידוש שכתב הרמ”ה מיירי בכותל שעושים ביניהם משום ‘היזק ראיה’, כלומר שכ”א מחויב לעשות כותל בשביל שלא יזיק את חבירו, וע”ז כתב הרמ”ה שמה לי אם מזיק את חבירו הרבה ומה לי אם מזיק אותו מועט, ולכן חולקים בשווה, אבל בכותל שבונים להנאת עצמם בוודאי שהדין שמשלמים לפי ההנאה שיש להם מהכותל ולא בשווה.
ובגר”א מבואר שלא כדברי הנתיבות הללו, שכתב בסימן קנ”ז ס”ק טו’ על הדין של ‘מקיף וניקף’ שדעת הרמב”ם שכותל שבין שניהם חולקים בשווה, ששדבריו כמו שמצינו כאן בדברי הרמ”ה שבכותל בין שניהם גם שהחצרות אינם שוות לעולם חולקים בשווה. כלומר שלא למד כדברי הנתיבות שחילק בדעת הרמ”ה בין היכא שעושה כותל משום שהוא ‘מזיק’ לבין כותל שעושה להנאת עצמו[4].
ולפי מה שפירש הנתיבות בדברי הרמ”ה וכמו שמצינו באמת ‘בבית שער ובחומה’, שלעולם הכל לפי ההנאה, צ”ע באמת מסוגית ‘מקיף וניקף’. בגמ’ בב”ב דף ה’ והובא להלכה בשו”ע בסימן קנ”ח, דשם מבואר להדיא שחולקים בשווה ולא לפי ההנאה היכא שעשו כותל ביניהם.
ובאמת שמבואר שם להדיא חילוק בדעת הרמב”ם, וכך פסק שם השו”ע בסעיף ו’, שחלוק מקרה שעשה א’ את הכותל על מקום שלו וחבירו נהנה ממילא מזה שאז חבירו משלם רק לפי ההנאה[5], לבין היכא שעשו את הכותל על מקום שניהם, שבמקרה כזה שניהם משלמים בשווה.
ומבואר שם, , שכל שהוי כותל ביניהם הוי ממש כותל שלו, שהרי הוא בנוי על שטח של שניהם ויכול להשתמש בכותל, כלשון השו”ע, בכהאי גוונא משלם כפי שווי הכותל ואינו יכול לומר שרוצה להנות ולהשתמש בו באופן חלקי, משום שכל שמשתמש בו הוי ממילא כשלו ומשלם על הכותל עצמו ובע”כ משלם לפי שוויו, משא”כ אם הכותל לא נמצא על קרקע של שניהם אלא רק על של חבירו וממילא אינו יכול להשתמש בו ורק יש לו תועלת מהכותל משלם רק ‘דבר מועט’ כמו שנהנה.
וכך כמעט מפורש גם בסימן קנ”ז ס”י, דמיירי שם לגבי כותל שבין שניהם שחייבים לבנות עד גובה ד’ אמות, ומבואר שאם הגביה א’ מהם יותר מד’ אמות, אם זה שכנגדו מגלה שהוא רוצה להשתמש בכותל אמרינן שמשלם לחבירו חלקו במה שהגביה.
ולא מוזכר שם חילוק בין מקרה שהחצרות שוות לבין אינן שוות, שהרי ע”ז מיירי שם לפני כן בכותל של עד ד’ אמות שבונים בשווה ואפי’ שאין החצרות שוות, ומשמע שלעולם משלם חלקו בשווה.
ותמה שם הנתיבות בסק”ז מאי שנא מ’מקיף וניקף’, שהדין שחזינן איזה כותל מעוניין הניקף ולכן תלוי אם מקיף את שאר הכתלים בקנים וכדו’, וא”כ מדוע כאן לא אמרינן לגבי ‘מגביה את הכותל’ שאם גילה בדעתו שניחא ליה בכותל פחות, ישלם רק לפי מה שגילה בדעתו. והקשה עוד כמה קושיות בסברות של ‘גילוי דעת’ שמצינו שמהני ב’מגביה כותל’ ולא מצינו כן ב’מקיף וניקף’, יעויין שם.
וביאר הנתיבות, כפי החילוק המבואר לעיל, שהיות ומיירי שגילה בדעתו שרוצה להשתמש בכותל עצמו, א”כ הוי ממש כותל שלו שהרי הוא ע”ג כותל של שניהם, וכל שזוכה בכותל עצמו משלם את שווי ולא אכפת לן במה שנהנה. והביא את דברי הנמוק”י שחידש כן לגבי ‘יורד’ שלכן לא יכול לומר ‘אטול’ משום שירד ע”ד הבעלים, וממילא ברגע שמגלה דעתו שמעוניין בזה, חצירו זוכה לו והוי כשלו, וממילא זה גם הטעם שצריך לשלם על כל שווי הכותל. ורק היכא שהוי ‘הנאה’ בעלמא תלוי בגילוי דעתו כמה נהנה מהדבר ומשלם לפי”ז.
ובתוך דבריו שם, מבואר שאפי’ שהכותל הוי על מקום של שניהם, יכול לגלות דעתו שרק רוצה להנות כגון אם רק עשה ‘היקף כתלים’ בלי תקרה, שאז ישלם רק לפי מה שנהנה, ואם עשה קנים באמת ישלם רק על כותל קנים. [6]
אלא שעדיין הדברים צ”ב, שהרי החילוק ב’מקיף וניקף’ בין כותל שנמצא על ‘מקום של שניהם’ שבזה משלם לעולם מחצה, לבין כותל שנמצא על מקום של עצמו בלבד, שמשלם ‘הנאה’ כל דהוא בלבד, אם הוי ‘כותל שלו’ או לא, וכך ביאר שם בקצות החושן סק”ה, שהטעם משום שכשהכותל על מקום של שניהם זוכה בכותל והוי כשלו, וכמו שכתב הנמוק”י, שהובא לעיל בדברי הנתיבות. ומטעם זה עצמו כתב הנתיבות בסימן קנ”ז שלכן אינו יכול לומר שמעוניין בכותל של קנים בלבד. ואפ”ה כאן לגבי ‘מקיף וניקף’ מבואר להדיא, שאע”פ שהכותל במקום של שניהם אם גילה שרוצה רק כותל של ‘קנים’ משלם רק לפי שווי כזה, , וכך להדיא חילק הנתיבות בסימן קנ”ז סק”ז ששאני אם רוצה רק ‘כותל’ שיכול לגלות שמעוניין בכותל של קנים, לבין אם משתמש ממש ע”ג הכותל בהנחת תקרה וכדו’, שאז בע”כ שוזכה בו כמות שהוא, וא”כ אם חזינן שגם בכהאי גוונא אינו זוכה בע”כ, אמאי לא נימא שאפי’ שהכותל על רשות שניהם שישלם רק דבר מועט כמו ש’נהנה’, וכמו במקרה שה’כותל’ אינו בשטח שלו. [ודוחק לומר שהכל הוי אומדן דעת מה מסכים, דלמה לא ירצה לשלם דבר מועט ולהנות מהכותל.] ועוד קשה, שאם משלם רק לפי מה ש’נהנה’ ולא לפי שוויו, שישלם רק לפי כמה שנהנה לפי גודל השדה.
וצריך לחלק, שהיכא שגילה שרוצה רק סוג ‘כותל של קנים’ חשיב שאינו צריך ל’הוצאה’ כמו שהוציא השני, וא”כ משלם לפי מה שהוא צריך להוצאה, אולם מ”מ כיון ש’יכול להשתמש בכותל’ והוי כשלו לפחו ‘כותל קנים’ החלוקה לפי ה’בעלות’ על כותל כזה שהוצרך לו ולא לפי ההנאה ולכן חולקים בשווה.
אלא שעדיין קשה לי בסוגיא של ‘הגביה כותל’ בסימן קנ”ז, שגם שם נימא הכי, שיכל להוציא ‘הוצאות מועטות’ מחבירו ולא רק מצד גילוי דעת כמה ‘נהנה’, וא”כ מה ענה הנתיבות על קושיית עצמו מדוע אין חילוק אם גילה בשאר הכתלים רק ב’קנים’ וכדו’, היות ו’משתמש’ בכותל במה שעשה תקרה ע”ג, וממילא זוכה בו ומשלם כפי שווי, והרי באמת הוא אינו מעוניין ב’הוצאה’ של יותר מכותל קנים, וסגי ליה ב’קנים’ ומדוע שיצטרך בע”כ לקנות ולשלם שווי של כותל אבנים. ואין נראה לחלק בין ‘כותל’ ל’תקרה’ ובשניהם לכא’ יכול לעשותם מקנים. ואם נימא שיש חילוק באמת ב’תקרה’ עצמה אם עשה ‘אבנים’ או ‘קנים’ מה הועיל הנתיבות בתשובתו, שעדיין יקשה מדוע לא חילקו שם כך, ובע”כ שמבואר בדבריו שאין חילוק, ולעולם כל ש’משתמש’ ממש בכותל אינו יכול לגלות שמעוניין ב’כותל פחות’ ובע”כ משלם הכל, וצ”ע.
ובאמת ברש”ש בסוגיא שם, כתב שהם אינם משלמים בשווה, אלא כ”א לפי גודל השדה שמוקפת לו, ורק חידשו שבכהאי גוונא אינו יכול לומר שרוצה בסוג ‘כותל’ פחות, והשווה לדברי הרמ”ה לעיל, ולמד כעין שכתב הגר”א שם [דולא כחילוק הנתיבות בדברי הרמ”ה הנ”ל].
אבל באמת שבפשיטות דברי השו”ע והרמב”ם נראה שבכהאי גוונא לעולם חולקים בשווה, וכמו שנראה מדברי הנתיבות וכמו שהארכתי עד כה .
ועוד צל”ע, שכ”ז ניחא בדעת השו”ע בסוגיית מקיף וניקף, אבל הרמ”א הביא דעות בראשונים שסברי שאפי’ שאין הכותל על מקום שניהם הדין שתלוי ב’גילוי דעת’ באיזה ‘כותל’ הוא מעוניין. כלומר שלא חילק בין אם הוי שלו ממש לבין אם ‘נהנה’, ולדעתו יקשה טובא, אמאי באמת לא נימא בכהאי גוונא שגם תלוי בכמה נהנה וישלם לפי גודל השדה, וכמו שמהני ה’גילוי דעת’ לגבי איזה סוג כותל הוא רוצה, ואין זה שלו בע”כ .
ואולי הוא סובר, כעין שכתבתי לעיל, שרק לגבי ‘סוג כותל’ יכול לגלות דעתו ואפי’ אם הכותל על מקום שלו, ואז כאילו ‘אינו צריך להוצאה’ אבל מ”מ מה שצריך הוי ממש כשלו וממילא משלם בשווה.
העולה מכל הדברים למעשה, מבואר בדעת השו”ע שלכה”פ כל היכא שהוא ‘בעלים’ על הכותל ומשתמש בו באופן מלא כבעלים משלם את חלקו בשווה ולא רק לפי ההנאה.
וכן נראה גם לדעת הגר”א שכתב שלעולם בכותל בין שניהם הדין שחולקים בשווה, ובע”כ לחלק בין ‘בית שער וחומה’ לכותל שביניהם, משום שהיכא שהוא בעלים גמור משלם על הכותל עצמו כמות שהוא ורק במקום שיש לו תועלת והנאה הוי לפי ההנאה, ומ”מ גם בכהאי גוונא שהוי כשלו לגמרי, אם מגלה שרוצה ב’הוצאה פחותה’ משלם רק לפי מה שהיה צריך להוציא לאותו הכותל. [7]
וא”כ למעשה באופן שבונים דבר משותף, או אפי’ שלוקחים עובד משותף והוא עובד של שניהם חולקים בשווה, ורק אם יש תועלת והנאה עקיפה, אזי משלמים לפי ההנאה, ובתנאי שצריך להוציא את ההוצאה כולה, וכמו שכתבתי, ופעמים שע”י שמגלה שרוצה באופן אחר, נחשב שאינו צריך לכל ההוצאה.
ועדיין יל”ע ‘למעשה’, אם ‘שימוש’ כל דהוא גם יחשב כאילו קונה אותו בע”כ ומשלם חלקו, או בכהאי גוונא יכול לומר שרק ‘נהנה’ ואינו קונה אותו. כגון אם רוצה רק להשתמש בתקרה שבנה חבירו מתחתיו לשם סוכה שבוע בשנה, האם מ”מ בע”כ היות ו’משתמש’ קונה את זה ובע”כ משלם חלקו, ולכה”פ כפי ‘ההוצאה’ שהיה צריך לכך, או שבכהאי גוונא יחשב רק ל’נהנה’ וישלם לפי מה שנהנה. וצ”ע למעשה.
- כשרוצה להשתמש במה שבנה חבירו לבדו, לפי איזה שעה משלם:
ועתה יש לדון, באופן שחבירו בנה תחילה ואח”כ בא הוא להנות ולהשתמש בכותל חבירו או/ו במה שעשה, לפי איזה שעה הוא משלם, האם כשעת הבניה או כשעת הזכיה[8].
ופשוט שהנידון שייך רק היכא שמשלם על דבר שנהיה בעלים עליו ולא שמשלם רק על ההנאה בלי שזוכה בגוף הדבר, שאזי בודאי שמשלם לפי זמן ההנאה, וכפי החילוקים שחילקתי לעיל.
וכבר הבאתי שבנתיבות בחידושו שקונה את ה’כותל’ מסתמך על דברי הנמו”י שכתב בשם הרשב”א שאין יכול ה’יורד’ לומר ‘אטול’ על מה שעשה אחר שגילה בדעתו הבעלים שרוצה בזה, משום שהיורד ירד ע”ד חבירו ומיד שגילה בדעתו הבעלים שרוצה בכך זכתה לו חצירו ותו אינו יכול היורד ליטול מה שעשה.
אמנם בנמו”י עצמו כתב מפורש שרק אחר ש’גילה בדעתו’ שאכן מעוניין בזה אינו יכול ה’יורד’ לחזור בו ולומר ‘אטול’, אבל קודם לכן יכול לחזור בו. והביא דוגמא לדבר כשמזכה לחבירו ע”י אחר, שקודם שיגלה בדעתו מי שזכו עבורו שרוצה את מה שזיכו לו, יכול הנותן לחזור בו. ובאמת שצ”ע מהדוגמא עצמה שהביא, שלכא’ אחרי שיגלה בדעתו קונה למפרע, וא”כ אמאי יכול לחזור בו קודם, ורק בעינן לגילוי דעתו משום שא”א לזכות בע”כ של אדם. אולם בדבריו מבואר שהקנין באמת לא נגמר עד אחר ה’גילוי דעת’, ולכן יכול לחזור בו, וצ”ע.
ומצינו שנחלקו שם הראשונים בזה, האם בשדה העשויה ליטע יכול בעה”ב לומר ליורד ‘טול’ וא”כ כשם שיכול בעל השדה לומר ‘טול’ כך יכול לומר ה’יורד’ לומר ‘אטול’ או שכיון שדעת היורד היתה לזכות לו, הוא אינו יכול לקחת את שלו ובתנאי שישלם לו בעל השדה.
וברמ”א בסעיף ז’ הכריע שאינו יכול לומר ‘אטול’. ובסמ”ע שם בס”ק י”ד כתב ע”ז שהיות וההכרעה כדברי הרמב”ן שבשדה העשויה ליטע אינו יכול לומר בעה”ב ‘טול’ לכן גם לא יכול לומר היורד ‘אטול’, ומשמע שאפי’ קודם שגילה דעתו שרוצה בכך.
אולם מ”מ אחרי ‘גילוי דעת’ לכו”ע אינו יכול לחזור בו, וא”כ היות שכשהוא מגלה בדעתו הוא קונה מיד א”כ מסתבר שהוי למפרע, וכמו בדוגמא שהביא ב’זיכה ע”י אחר’ וא”כ מסתבר שצריך לשלם לו לפי הדמים בשעה שירד, משום שעשה על דעת זה שירצה חבירו ויזכה ולכן קונה בע”כ וקונה מיד שגילה בדעתו.
וכך מפורש בקצות החושן בסימן קס”ד סק”ב [וכך גם כתב בסימן קנ”ח] שהוי למפרע.
כתב כך, על מה שהקשה הריב”ש על דברי הגמ’ בב”ק שרצתה להוכיח מדעת ר”י לגבי בית ועליה שנפלו [ב”מ קי”ז] שחייב בעה”ב לבנות את הבית משום דבית לעליה משתעבד, ואם אינו רוצה בעל הבית לבנות את ביתו יכול בעל העליה לבנות ולדור בבית בעה”ב עד שישלם לו, ודעת ר”י שצריך לשלם שכירות על מה שדר. ורצתה הגמ’ להוכיח שזה נהנה וזה אינו חסר חייב, דאל”כ אמאי משלם לבעה”ב. וענתה הגמ’ שהיותומיירי בבית חדש, ונגרם ע”י השימוש ‘שחרוריתא דאשייתא’ כלומר הקירות קצת מתלכלכות נחשב שהוא ‘נהנה וחסר’, ובכהאי גוונא מגלגלים עליו את הכל. [ויש בראשונים שחלקו שם, שרק משלם ‘החסרון’, ולהלכה הוכרע שמגלגלים עליו הכל, ואכ”מ.]
ותמה הריב”ש שהרי מיירי שבעל העליה דר בבית שבנה עד שישלם לו בעה”ב, וא”כ קודם ששילם לו לכא’ עדיין אין זה שלו ואינו מחסר לו כלום. וכתב הקצות ע”פ דברי הנמו”י הנ”ל, שמבואר שחצירו קונה לו אחר שמגלה דעתו למפרע וממילא מחסר בבית שלו.
וכתב דכך גם מוכח בדברי רש”י שם, שכתב על דברי ר”י שאם אינו משלם חשיב רבית, כלומר שנחשב הלוואה ואחר שמשלם לו פורע חובו ומה שדר בחינם הוי רבית[9], כלומר שהוי ביתו של חבירו וקונה אחר שמשלם למפרע. ובתוס’ שם באמת תמה על דברי רש”י הנ”ל, מה שייך רבית והלא אם ישרף הבית אינו משלם לו מידי. ובתחילה הבין הקצות שדעת תוס’ דלא כרש”י, וסובר שרק אחר שמשלם לו זוכה בבית, אולם א”כ קשה כמו שתמה הריב”ש מ’שחרוריתא דאשייתא’ וכנ”ל, ולכן פירש הקצות שגם תוס’ מודה לדברי רש”י שאחר שמשלם לו זוכה למפרע, אלא שהיות שאם ישרף לא ישלם לו כלל, א”כ לא שייך בכהאי גוונא רבית, דהוי כצד אחד ברבית. יעויין בדבריו שם.
וכך מבואר גם בחזו”א .. בהסתמך על דברי נמו”י הללו, שהבעלים זוכה ומשלם ליורד לפי השווי למפרע.
ובאמת שמוכח כן נמי מדברי הנמו”י עצמו שזוכה ‘למפרע’, בדין נוסף שכתב שם בשם הרשב”א, שכתב שהיורד לשדה חבירו אינו יכול לירד לנכסיו בשביל חובו, אולם כתב שמ”מ יכול לדור בנתיים במה שעשה כל עוד הוא לא משלם לו, כמו שמצאנו בבית ועליה שנפלו וכנ”ל. ואפי’ ששם יש דין ש’בית לעליה משתעבד’ וכאן לכא’ לא שייך לומר כן, מ”מ לגבי השימוש צ”ל שג”כ משועבד לו, ודינם שווה.
וחילק הרשב”א שדווקא הוא עצמו אם דר אינו משלם, אבל אם השכיר לאחר במקום לדור שם בעצמו, אינו יכול להרוויח מדבר של חבירו והשכר מקבל חבירו.
וכ”ז הובא הרמ”א בסימן שע”ה סעיף ז’.
ומזה שאם השכירו לאחר השכר לבעה”ב גם קודם שמשלם לו, מבואר שהוי למפרע, ולכן השכר הוי שלו, ורק אם הוא עצמו משתמש פטור מתשלום. והביאור, שהוי זכות שלו להחזיק כנגד מה שאינו משלם לו בנתיים, וצ”ב. [וכך נראה בעיקר דברי הרשב”א שם שכתב שאינו יכול לקחת את גוף הדבר, והמשיך כנ”ל, כלומר שגוביינא גמורה על גוף הדבר אינו רשאי אבל שימוש בעלמא יכול בנתיים להנות.]
והטעם שזוכה למפרע, כמו שכתב הנמו”י לפני כן, שהיות שירד עבור הבעלים דעתו שיקנה מיד שירצה, וכיון שכך מסתבר שגם משלם לו לפי אותה שעה, שאין סברא שהוא יקנה לו עתה והתשלום לא יחול מיד באותו שעה.
ומבואר שם עוד, שהדין שכשהיורד עצמו אם דר אינו משלם על כך, זה רק אם לא היה מרוויח בעל הקרקע כלום מהקרקע כמות שהיא, אבל אם היה מרוויח מהקרקע גם בלא הבית, צריך לשלם לו הכל משום שהוא מחסרו את אותו ‘דבר מועט’ וממילא מגלגלים עליו את הכל, כמו שמצינו ב’שחרוריתא דאשייתא’ וכמו שהבאתי לעיל .
וכתב שם הרע”א שאין הכוונה שבכהאי גוונא ישלם לו גם ‘שכר הבית’, שכל שעדיין לא שילם לו על מה שבנה לו לא מסתבר שישלם לו, ו’כיצד הלה עושה סחורה בשל חבירו’ וכוונת הרשב”א שמשלם שווה הקרקע כמו שהיא מושבחת ולא כמו קרקע ריקה.
ואע”פ שאחר שדר בבית משלם לבעה”ב ובע”כ שזוכה למפרע, וכמו שכתבתי, מ”מ הרי הוא עצמו פטור לשלם שכר שימוש כל עוד לא שילם לו הבעלים את מה שהוציא, וממילא גם אם מחסרו אין טעם זה מחייבו גם בשימוש על הבית.[10]
ובאמת שברשב”א בחידושים כתב חידוש גדול, שה”ה אם מחסרו ב’שחרוריתא’ עצמה, שהבית החדש מתקלקל קצת וכיון שכך מגלגלים עליו את הכל. וגם בדבריו אלו מבואר שזוכה ‘למפרע’ דאל”כ עדיין לא הוי שלו ‘ואינו מחסרו כלום’ וכמו שתמה הריב”ש שהביא הקצות.
ומדבריו אלו מבואר לכא’ דלא כמו שכתב הרע”א, דאם הדין ש’מלגלים עליו הכל’ הפירוש ‘דמי הקרקע המשובחת’ ולא על הבית, א”כ מה שייך חסרון הבית לתשלום על הקרקע, ודווקא אם מחסרו בקרקע עצמה שזה היה לו גם בלא שבנה את הבית שייך לגלגל עליו ‘הכל’ את התשלום עליה המלא כפי שהיא מושבחת.
ואמנם למעשה נראה, שבאופן שהאחד בונה וחבירו מעוניין בזה רק לאחר זמן מופלג, ובפרט אם חבירו גילה בדעתו מראש לפני שחבירו ירד שהוא אינו רוצה כעת בכך ואולי רק בעתיד או כשאחר יקנה ממנו או שהוא ימכור ויהנה מכך במכירה עצמה, פשיטא שבכהאי גוונא אינו קונה למפרע.
משום שעד כאן לא קאמר הנמו”י ומדבריו חידשו כך הקצות והחזו”א, אלא רק משום שבסתמא יורד על דעת חבירו ורוצה שחבירו יזכה וממילא מיד שמגלה שאכן רוצה ודאי דזוכה למפרע, וממילא מסתבר שגם שעת התשלום לפי אותה שעה, אבל אם להדיא אינו עושה כן ע”ד שיזכה כעת והוא עושה כן לעצמו, ורק מקווה שבעתיד יקנה ממנו וישתתף עמו בהוצאתיו, אין שום סברא לומר שגם בכהאי גוונא מתכווין להקנות לו מעתה לזמן שירצה ואע”פ שהוא ישלם בעוד זמן מפולג, וכ”ז יהיה למפרע. [11]
ובכהאי גוונא פשיטא שמשלם לו לפי השעה שהוא זוכה ולא לפי השעה שחבירו ירד .
העולה למעשה:
- דבר שבפעולה אחת יביא תוצאה אחת לב’ ב”א, והוא נצרךבכדי למנוע ‘הפסד’ ולא רק ‘להרווחה’, יכולים לכוף זה את זה לעשותם כאחד. וכל דבר שעומד לכך אם אין עושים כן נחשב ‘הפסד’.
- כשלצורך התוצאה המבוקשת, היה האחד צריך להוציא הוצאה מועטת מחבירו, חיוב ההשתתפות שלו בהוצאות רק באופן יחסי למה שצריך. ואם מגלה שרוצה להוציא ולעשות באופן ‘פחות’, הוי כאילו צריך להוצאה פחותה.
- דבר שעשה אחד וחבירו רוצה להנות מזה, ואם הם היו עושים כאחד היה משתתף בהוצאות, זה שהקדים ועשה חבירו לבדו, אינו פוטר אותו מלשלם לו כפי חלקו. ולעניין ‘שכר פעולה’ חלוק אם עשה ע”ד עצמו וממילא חבירו נהנה או שעשה ע”ד שניהם.
- אם הוא נהנה מדבר שחבירו עשה, בלי לקנות אותו באופן גמור כשלו, משלם לפי הנאתו בלבד, וכשאין הנאתו שווה לשל חבירו משלם באופן יחסי, אולם במקרה שקונה את הדבר עצמו, משלם בשווה ואינו תלוי לפי ההנאה.
- כשמשלם על מה שעשה חבירו, אם משלם רק על ‘ההנאה’, לעולם משלם לפי זמן ההנאה בפועל, ואם זוכה ב’דבר’ עצמו, אם היורד עשה ע”ד שיזכה חבירו מיד, קונה למפרע ולכן משלם לפי השווי בזמן הירידה, אבל אם עשה לעצמו ע”ד שחבירו לאחר זמן כשירצה ויגיע לו תועלת ישלם לו על כך, משלם לפי אותה שעה שאכן מעוניין לזכות בזה, ולא חל למפרע כלל.
[1] במקרה שיכול גם העליון לבנות חדר אלא שאינו מעוניין כעת לעשות כן ומשאיר מרפסת פתוחה, מסתבר שנדון את הנאת שניהם שווה, משום שמצד הדבר עצמועומד לו להנאתו באופן מלא כמו לחבירו וזה שבפועל בוחר להשתמש בו פחות מחבירו אינו סיבה שישלם פחות בהוצאות, ורק במקום שאינו יכול להנות יותר יש לדון בכך.
ראיה לסברא זו, שלא מצינו חילוק בין מה זרע בשדה, יעויין לקמן.
ויעויין בהמשך בנדון האם יכול להשתמש רק באופן חלקי וממילא ישלם באופן יחסי, כגון שרוצה רק לעשות סוכה וכדו’.
[2] במקרה של היתכנות לעשות ‘מרפסת תלויה’ וכדו’, ייחשבו בנוסף כמה היה עולה לו לבדו החיזוקים והעבודות הפרטיות, שעתה נהנה שאינו צריך להם בזה שהוא בונה את המרפסת על המבנה שמתחתיו, ובנוסף הוא שותף בתקרה של התחתון שהיא הרצפה שלו.
[3] ועדיין יש לכא’ חלוקה בין אם הגיעו לעשות כאחד לבין הגיע אחר שעשה חבירו, לגבי ‘פעולת’ חבירו עצמו, שכן במקרה כזה, אם היו באים מראש כאחד א”כ היה ‘עושה ע”ד שניהם’ והיה חייב חבירו לשלם לו דמי ‘פועל’ כדין ‘יורד’, אולם כיון שעשה לעצמו ורק לאחמ”כ רוצה חבירו להנות מזה, שכר פעולתו אינו נוטל, משום שהוי ‘יורד ע”ד עצמו’ ויש חידוש בפעולה לעצמו שחבירו נהנה ממנה, שאין חבירו יכול לגבות שכר עליה, ואכ”מ.
[4] וצ”ע לדעתו לשון הרמ”ה שכתב שהטעם משום ש’מה לי אם מזיק מעט או הרבה’. ויש לומר שכך הוא האמת שעושים כותל זה משום ‘היזק ראיה’, אבל מ”מ סובר, שיש להוכיח מכאן לכל מקרה שההנאה אינה שווה, משום שאם הדין שאזלינן בתר ההנאה, גם כשהחובה כלפי חבירו היה מסתבר לומר כן, שיהיה באופן שאינו שווה.
ולדבריו צ”ב באמת מאי שנא ‘בית שער וחומה’ לבין ‘כותל שבין שניהם, יבואר בהמשך.
[5] מבואר כך כלפי סוג הכותל, אבל לכא’ ה”ה שיצטרכו במקרה כזה לחשב כמה כ”א מהם נהנה, ויל”ע.
[6] ולכא’ מבואר כחילוק הנתיבות שתלוי אם רוצה בכותל לשימוש או רק להנות ממנו בתורת ‘כותל’ הגנה מפני היזק, בדברי הרמ”ה עצמו שהובאו לעיל וכמו שביאר בדבריו הנתיבות, שביאר שרק היכא שמזיק את חבירו אין חילוק בין היזק מרובה להיזק מועט, אולם אם הוי להנאתו אה”נ ישלם לפי ההנאה, ואפי’ שמיירי בכותל שביניהם, ובע”כ שהיות והוי רק להנאה ולא לשימוש ממילא משלם רק לפי ההנאה שבו.
ויש לדחות את הראיה מדיוק זה, שאה”נ אם היה רק להנאה, אזי גם לא היה הכותל מראש על שטח שניהם בשווה, היות שגם ‘המקום’ מתחלק ביניהם לפי ההנאה שיש לכ”א וכמו ‘ההוצאות’ ואה”נ שלא היו בעלים שווים על הכותל, אבל היות שהכותל נעשה כאן בכדי שלא יזיק ולא בכדי שלא יוזק לכן עושים הכל בשווה.
[7] ובגר”א שם במקום גבי ‘מקיף וניקף’ הביא דברי הירושלמי שמיירי שמשתמש בו ככותלי ביתו. ודבריו צריכים לי תלמוד, ונראה בכוונת דבריו כעין חילוק הנתיבות בסימן קנ”ז שהובא לעיל, יעויין בדבריו.
[8] הנידון בדברים כאן לגבי ‘עלות הכותל’, ויש לדון גם לגבי ‘שכר פעולה’ על מה שעבד וטרח בעצמו על כך.
ובזה מצינו חילוק בין ‘יורד על דעת עצמו’ שיש חידוש שכהאי גוונא אינו מקבל ‘שכר טורחו’ ואינו נחשב ליורד לחבירו, לבין אם ‘יורד ע”ד שניהם’ שאזי נחשב ‘פועל’ גם לחברו, וממילא משלם לו כ’יורד’.
ולכא’ גם זה תלוי בחילוק שאכתוב בהמשך, יעויין בפנים.
[9] והאריך שם לבאר א”כ מה ראיית הגמ’ ל’נהנה ואינו חסר’ ולא סגי בטעם זה לבד שצריך לשלם מפני רבית.
[10] והלשון שכתב הרע”א ‘כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו’ צ”ב, שהרי זה באמת של בעה”ב ולא שלו. וצ”ל שכוונתו כ’לש ון מושאל’ היות ולמעשה ‘נהנה’ מהדמים שהוציא חבירו ועדיין לא החזירם לו, וא”כ הוי כאילו עושה סחורה בפרתו- כלומר הדמים של חבירו.
[11] ובחילוק זה יהיה תלוי ב’סתם’ גם תשלום על ‘שכר פועל’ לו עצמו, שכתבתי לעיל, אלא א”כ יאמר שדעתו היתה להדיא גם ע”ד שיטול שכר עבודתו לאחר זמן ובכהאי גוונא ישלם לו כ’יורד ע”ד שניהם’.