אונאת דברים וגניבת דעת בקניה מקוונת
בשנים האחרונות החלו רבים לקנות ביגוד, מזון ומוצרי צריכה שונים באופן מקוון, תופעה זו התעצמה בתקופת הקורנה כאשר חנויות רבות היו סגורות לאורך זמן וניתן היה לרכוש את מוצריהם רק באופן מקוון. מגמה זו גדלה מיום ליום וברוב העסקים במשק קטנים כגדולים קיימת האפשרות לרכוש את מוצריהם באופן מקוון. אחת הסיבות להתפשטות תופעה זו היא מדיניות חזרה נוחה כדוגמת זמן החזרה ארוך, אפשרות החזרה בכל סניף וכו’ כאשר גולת הכותרת היא שהמזמין בד”כ מזוכה באופן מלא כשמחזיר את הפריטים. מגמה זו מציבה לפתחנו שאלות ונדונים חדשים שלא היו קיימים בעבר.
ראובן החליט להזמין פריט לבוש מאתר פלוני, לאחר שעיין בתמונה המצויה באתר לא הצליח להגיע לכלל הכרעה האם הדוגמא/הצבע של הפריט מוצא חן בעיניו, לפיכך החליט להזמין מספר פריטים מדגמים שונים על מנת שיכריע ביניהם, כמו כן מאחר שלא ידע מהי המידה המתאימה לו הזמין מכל דוגמא מספר מידות שונות,. כאשר ראובן רצה לסיים את הקנייה שם לב שחסרים לו שקלים בודדים על מנת להגיע לסכום כולל בו יקבל ‘משלוח חינם’, ראובן החליט להוסיף להזמנה פריט נוסף שאין לו בו צורך כלל וכך קיבל את ההזמנה כולה ללא עלות משלוח.
לאחר שהבגדים הגיעו אליו, החליט ראובן שאף פריט לא מוצא חן בעיניו והחזיר לחנות את כל הפריטים שהזמין.
ויש לדון האם מותר לעשות כן ?
הן מצד איסור ‘אונאת דברים’ והן מצד איסור ‘גניבת דעת’.
במאמר זה נברר את מקורות האיסור, מהות האיסור, גדרי האיסור ופרטי הדין השונים. וההקבלה לפי כל האמור ב’קנייה מקוונת’. כמו כן נברר בס”ד האם האיסור נאמר גם כלפי יהודי שאינו שומר תומ”צ ולהבדיל מה הדין גם כלפי גוי.
איסור אונאת דברים
דין אונאת דברים מקורו מדברי המשנה בב”מ דף נח: “כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים”. ובגמ’ שם מבואר שאיסור זה נלמד מהפסוק “לא תונו איש את עמיתו”, ובהכרח מיירי באונאת דברים דאונאת ממון נלמד כבר מהפסוק “וכי תמכרו … אל תונו איש את אחיו”. וממשיכה הגמ’ באונאת דברים, כיצד אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו וכו’ אם היה גר אל יאמר לו וכו’.
עוד מבואר שם בגמ’ חומרת איסור אונאת דברים “אמר ר”י משום רשב”י גדול אונאת דברים מאונאת ממון, ר”א אומר זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון, וזה לא ניתן להישבון”, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים… ובהמשך דברי הגמ’ דף נט. נאמר: “אמר ר”ח כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה וכו’ אמר רבי אלעזר הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה וכו’ אמר רבי אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה, וגזל, ועבודה זרה”.
בגמ’ יש עוד מאמרי חז”ל בחומרת האיסור ובפשטות דברי הגמ’ נראה כי חומרת איסור אונאת דברים היא בכל אופן מאופני האיסור.
כך גם עולה מדברי הרמב”ם בפיה”מ (ב”מ פ”ד מ”י) ששונה את דברי הגמ’ כאחת: “דע שאונאת דברים נאמר גם בה פסוק מיוחד וכו’ והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליה. ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה כגון שעומד על המחיר והוא אינו קונה, ואומר אין דעתי אלא לקנות. או שיציע לאדם שאינו מלומד דבר חכמה ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. או שיספר ספור ויכלול בו מגרעות איזה אדם ומומיו, ויאמר אני לא נתכוונתי למה שחשבתם…
כך גם פסקו הטור והשו”ע חו”מ רכח’ ס”א: “כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון וזה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד. ובסעיף ד’ כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה וכו’. א”כ מוכח חומרת האיסור נאמרה בכל פרטי האיסור.
גם בערוך השולחן נראה כן, שלאחר שהביא (ס”א) את דברי הגמ’ בגודל האיסור כתב (ס”ב): “יש באונאת דברים שני מיני אונאות, האחת אונאה במסחר לא יאמר לו בכמה חפץ זה וכו’ והשנית אונאה בענייני הנפש אם היה בעל תשובה לא יאמר לו וכו’.[1]
איסור אונאה כשאינו רוצה לקנות
בביאור דין המשנה (נח:) “לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח” מצאנו ב’ דרכים. בתלמיד הרשב”א ביאר וז”ל: ועל אונאה כזו ועל כיוצא בהן, שהן דברים מסורין ללב, שמראה בדעתו שרוצה ליקח ואינו כך, והוא מאנה את חבירו. וכן ביאר המהר”ל שם בח”א “ויראה כי עיקר אונאה כשיאמר לו בכמה חפץ זה, משום דאין בזה ממש שהרי אין רוצה לקנות אותו וזה הוי אונאה כי אין המתאנה נחשב בעיניו לכלום וכל דבר, שחבירו שפל ופחות ונבזה בעיניו ואמר לו דברים עד שנראה לחבירו שאינו נחשב לו כלום זה הוי אונאה ואם כן כשיאמר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה לקנות ומהתל בו דבר זה הוא לא תונו לגמרי”. ומבואר מדבריהם דהאיסור הוא מצד שמצער ומאנה את חבירו כמו הדינים הנוספים המנויים במשנה בבעל תשובה ובבן גרים שבהם האיסור מחמת שמצער את חבירו.
המאירי ביאר בדרך אחרת, שהאיסור בדבר כיון שגורם לו היזק. וז”ל: שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו והוא שאמר לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא.[2] הרי מבואר לנו כאן ב’ שיטות בדין המשנה, האחד, יש איסור בדבר מצד עצם זה שמצער את חבירו. ושיטה נוספת היא שהאיסור הוא מחמת שגורם הפסד לחבירו.
איסור אונאה בתולה עיניו במקח
בגמ’ (שם) הוסיף ר’ יהודה דין נוסף באונאה במסחר “אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים” וכן בגמ’ בפסחים (קיב:) “שלשה דברים צוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי… ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים”. ואף בזה מצאנו מחלוקת דומה בדברי הראשונים מחמת מה נאסר. הראב”ד בב”מ כתב “מפני שמשביח דעתו של מוכר”, וכן כתב ר’ ברוך (בשיטת הקדמונים) “כשתולה עיניו במקח חושב בעל מקח שלוקחו, וכיון שאין לו דמים אינו לוקחו, ומצטער בעל המקח”. מאידך, הרשב”ם בפסחים כתב “ונמצא מפסידו חנם שלא יקחנו אחר מאחר שאתה מהפך בו”. וכן מפרש שם רבינו חננאל “שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו”.
האם פוסקים את דינו של ר”י ‘שלא יתלה עיניו במקח’
בטור ובשו”ע (ס”ד) פסקו את דין המשנה: “כיצד הוא אונאת דברים לא יאמר בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה”, אך השמיטו את דינו של ר’ יהודה שלא יתלה עיניו במקח בשעה שאין לו דמים. ויש לעיין מדוע השמיטו דינא דר”י. גם בדברי החינוך (מצוה שלח’) נראה שס”ל דדינא דר”י היא אונאה פחותה מדין המשנה דבתחילת דבריו הביא את דין המשנה “לא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח” ובהמשך כתב “מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים”. ונראה מדבריו דדינא דר”י הוא רק מעלה והפלגת דברים. ובאמת המלבי”ם בפרשת בהר כתב (התורה והמצווה אות לד’) שדינו של ר’ יהודה נאמר דווקא בת”ח כרבי שגורם לחילול ה’ אם לוקח בלא דמים.
הח”ח בספרו חובת השמירה (פי”ד בהג”ה) כתב דר”י פליג על חכמים וס”ל דאף במקום שרוצה ליקח כיון שאין לו דמים הוי בכלל אונאה וחכמים פליגי ולכן השמיטו השו”ע וכן משמע מהגמ’ בפסחים שזה הוי רק מדה בעלמא. אולם בהמשך דבריו כתב שמתו”כ ומהתוספתא משמע שדין המשנה ור”י הוי דין אחד “דכיון שאין לו דמים אינו רוצה ליקח, ולפי זה ברוצה ליקח אף שאין לו דמים, י”ל דאין איסור כלל אף לר’ יהודה, שישתדל להשיג דמים”.
אמנם בשו”ע הרב (חו”מ אונאה וגניבת דעת סכ”ח) פסק להלכה את דינו של ר”י וז”ל: “וכן לא יאמר לחבירו בכמה תמכור חפץ זה והוא אינו חפץ לקנותו או שאין לו דמים אלא שכוונתו להטעות את חבירו ואחר כך כשלא יקנה יכיר חבירו שנתכוין להטעותו ויצר לו.
אונאת דברים בקניה מקוונת לפי פירושי הראשונים
ועתה נבוא לנידון דידן, דפשוט הוא דהך דינא דר”י דתולה עינו על המקח בשעה שאין לו דמים אינו שייך כאן כלל, מכיון שבשעה שראובן מזמין את הבגדים נדרש לשלם עבורם, ממילא חשיב דיש לו דמים. וכל הנדון כאן משום דראובן חפץ לקנות את הבגדים ורק מתלבט מהו הבגד שיתאים לטעמו ולמידתו ולצורך כך נדרש להזמין עוד מספר בגדים על מנת שיכריע ביניהם, ויש לדון האם גם בכה”ג נאמר דין המשנה “לא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח”.
ונראה שלדעת המאירי שכתב שהאיסור הוא כיון ששואל את המוכר גורם לו להשפיל את מקחו ומפסידו שעל ידי כך האחרים קונים בזול, י”ל שבנד”ד אין כאן אונאה דצורת המסחר המודרנית הוא שבאתר החנות מפורסם מחיר מסוים שלא משתנה ע”י הזמנה של קונה זה או אחר וכיון שמסתבר שלא יגרם למוכר הפסד בכך בפשטות י”ל שמותר בכה”ג.
וכן לדברי הראשונים שהאיסור הוא כיון שמצערו וכדברי תלמיד הרשב”א “שמראה בדעתו שרוצה ליקח ואינו כך, והוא מאנה את חברו” א”כ בכה”ג שבפועל קונה את הבגד, אף שלצורך כך נדרש להזמין מספר בגדים, בכ”א המוכר לא מתאנה כי בסופו של דבר המקח התבצע.
אלא שלדבריהם עדיין יש לעיין מה יהיה הדין אם בסופו של דבר יחליט הקונה שהבגדים לא מוציאים חן בעיניו או שמא לא מתאימים למידתו וירצה להחזיר את כל מה שהזמין, האם שוב שהתברר בפועל שאינו רוצה לכך הרי זה בכלל האיסור.
אך מסתבר לומר, דכל זה דווקא כשעומד מול מוכר בשר ודם בשעת המכירה והוא שמח מכך שיש קונה לסחורתו ולבסוף שלא קונה זה גורם לו מפח נפש, אבל בהזמנה וירטואלית באתר, רגשות אלו לא קיימים והכל עניין של נתונים של מספרים וכמויות נראה שלא חשיב אונאת דברים. סברא זו בוודאי נכונה לדברי המהר”ל מפראג שהאיסור מחמת “שנחשב בעיניו לכלום” שזה רק כשעומד מול בשר ודם ולא כשמבצע הזמנה באתר. אמנם יש לעיין לדברי הרשב”ם שכתב שהאיסור הוא שמפסידו בכך שלא יקחנו אחר “מאחר שאתה מהפך בו” ולכאורה אף בכה”ג שבשעה שמזמין את הבגדים פעמים רבות יש לחנות חוסר במלאים ויתכן שגורם לכך שמרחיק קונים פוטנציאליים המעוניינים לקנות את הסחורה ומכיוון שיש חוסר במלאי מזמינים מאתרים מתחרים ועל ידי כך מפסידו, וצ”ע.
העולה לדינא בעניין איסור אונאת דברים בקנייה מקוונת:
להלכה ולמעשה נראה כיון שזוהי צורת המסחר המודרנית שכך יכול הקונה להתרשם מן הבגדים הנמכרים בחנות, ובכה”ג אין זה חשיב אונאת דברים, דגם החנויות מעוניינת בכך ואינן מתאנות ומצטערות על כך. עיננו רואות מעשים שבכל יום שבעלי החנויות מקלות את מדיניות ההחזרה חדשים לבקרים על מנת לעמוד בתחרות הגוברת ולקרוץ לקונים הפוטנציאלים.
דוגמא לדבר כבר פסק בפתחי חושן (ח”ה פט”ו הע’ טו) שאם בדעתו לקנות וסובב בכמה חנויות לשאול מחיר החפץ, אין בזה איסור, שזהו דרך מו”מ. וגם כאן שבדעת ראובן לקנות את הבגדים אך על מנת שיגיע לבגד הנכסף נדרש לבדוק מספר בגדים נוספים, יכול לעשות כך.
אמנם העולם מטו משמיה דהגר”ח קנייבסקי זוצק”ל דנשאל לגבי בירור המחיר בכמה חנויות ונשאר בצ”ע וכתב דיש להתיר זאת רק כשמודיע לבעל החנות ששואל על מנת לברר את המחיר ולא ע”מ לקנות, ולכן יש לחוש לדבריו במקום שאין דעתו כעת לקנות כלל אך במקום שמעוניין בקניית הבגדים אלא שמנסה למצוא את המתאים לו, בוודאי שאין איסור כלל. למעשה מכל הנ”ל עולה להתיר צורת מסחר זו ובפרט בזמננו שצורת המסחר הנ”ל אינה מול מוכר בשר ודם אלא מול מערכת אלקטרונית, אין כאן מאנה את חברו כלל, כיון שבעה”ב מסתכל בסופו של דבר רק על הרווח העולה לו בסוף החודש ואם בסופו של דבר הצליח למכור אזי ודאי שאינו מצטער כלל וכנ”ל.
סברא זו נראה שהיא נכונה, רק כשמבצע הזמנה ברשתות וכד’ שהזמנתו נבלעת במחזור מכירות גדול ואינה מורגשת בפני עצמה בכדי שנאמר שהבעלים מתאנים ומצטערים מכך ובפרט שבפועל לא עומד מול מוכר ומצערו, ויתירה מזו, מדיניות ההזמנות וההחזרות של החברה, היא בכדי למשוך לקוחות בכל דרך אפשרית והם מעוניינים בכך, אולם בהזמנה מחנויות שלהם חנות אחת או שתיים וכד’ ורק מעט דוגמאות ומוצרים מכל פריט, יתכן לומר שכל הסברות שנאמרו לעיל אינם נכונות בכה”ג, דאפשר לומר שכל הזמנה והזמנה מורגשת היטב לבעה”ב. יתרה מזאת, בעסקים קטנים לא אחת בעה”ב בעצמו מנהל את ההזמנות ועמל מאד באריזה ושינוע המוצר, ובוודאי שהוא מצטער על כך שלבסוף הסחורה חוזרת אליו ואין דעתו נוחה מהטורח הרב שנגרם לו וא”כ בכה”ג נראה שאכן אין היתר לעשות כן, ויש איסור אונאת דברים.
אונאת דברים בגוי וביהודי שאינו שומר תומ”צ
אחר שהעלנו לדינא דיש חשש איסור אונאת דברים במצבים מסוימים, הנה עלינו לברר דכיון שרבים מהאתרים הם אתרים מחו”ל בבעלות גויים וחלקם הם בבעלות יהודים שאינם שומרים תומ”צ, יתכן שבכלל לא נאמר בהם האיסור של “אונאת דברים”.
נאמר בגמ’ ב”מ (נט.) “אמר רב חנינא בריה דרב אידי מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו”. וכך העתיקו להלכה הרי”ף (לג’ ע”א מדפי הרי”ף) והרא”ש (פ”ד סכ”ב) ולא פירשו את דבריהם.
שיטות הראשונים בביאור הגמ’
ובביאור דברי הגמ’ מצאנו בראשונים מספר שיטות, הריטב”א ביאר שהפסוק מיירי באשתו וביאר הגר”י פערלא בביאורו על הרס”ג (ל”ת פב’-פג’) שלכן הגמ’ ממשיכה מייד “לעולם יהיה אדם זהיר באונאת אשתו”. הב”ח (רכח’ ס”א) הביא את ספר החכמה שהביא את דברי המרדכי הארוך שכתב שכיון שדרשת רב חנינא נאמרה ב’אונאת דברים’ משמע דלענין ‘אונאת ממון’ אף על גב שאין מקיים המצות אסור להונותו “דאל תונו איש את אחיו” כתיב ולא כתיב את אחיך. והק’ בספר החכמה דאם כן מצינו אונאת ממון חמור מאונאת דברים ואנן הא קאמרינן גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו’ ותי’ דכל המיעוט הוא בגוי אבל בישראל הוא בכלל האיסור אפילו אין עושה מעשה עמך, ודחה זאת מדקדוק הגמ’ לעיל שאם היה בעל תשובה לא יאמר לו וכו’ משמע דאם אינו בעל תשובה אין בו משום אונאת דברים. ובמסקנת דבריו כתב דדרשת רב חנינא נאמרה דמותר להונותו אם אינו מקיים דיני תורה ומכל שכן אונאת ממון דמותר, וכתב שלענין מעשה צ”ע.
בשיטה מקובצת פירש בשם ר’ יהונתן “עם שאתך בתורה ובמצות כלומר או במצות אף על פי שאינו חכם אל תונהו כיון דמבני ישראל הוא”. וביאר החתם סופר (שו”ת ח’ חו”מ סו”ס קלד’) “תורה או מצות קאמר דאפי’ אינו חכם בתורה רק איתא במצות, משמע הא ליתא בזה ובזה מותר ואינו בכלל עמיתו”, מבואר בדבריו שקיום מצוות הוא תנאי שיהיה בכלל האיסור של אונאת דברים.
כן כתב הנמוק”י (לב ע”ב מדפי הרי”ף) מדברי הגמ’ שדרשה “עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו” למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם, וכ”כ היראים (השלם סי’ קפ’) “למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ליראי ה’ אבל אם עבריין במזיד הוא אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה רשאי להנאותו בדברים”.
במהרש”א (חידושי אגדות שם) כתב בחריפות יתר: “נראה לפרש מדשינה כאן באונאת דברים לכתוב עמיתו ובאונאת ממון כתיב אחיו דרשו באונאת דברים מלת עמיתו עם שאתך בתורה ומצות אבל לבעל עבירה מצוה לבייש ולהונו בדברים אבל מאחיו דכתיב גבי אונאת ממון לא אימעט בעל עבירה אלא עובד כוכבים”. אמנם בערוך השולחן (ס”א) מסייג את דבריו וכתב: “אבל לרשע מותר לאנות בדברים דשמא ע”י זה ישוב בתשובה ולכן אם כוונתו לשמים לאנותו לרשע בדברים כדי שישוב בתשובה יכול לעשות כן”.
פסק הרמ”א להלכה
להלכה פסק הרמ”א (רכח’ ס”א) “וי”א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי ה’”. וכבר תמה הגר”י פערלא שם מדוע השמיטו הרמב”ם הטור והמחבר הלכה זו ורק הרמ”א פסק דין זה, וכתב דאולי ס”ל כביאור הריטב”א (ב”מ שם) שהפסוק מיירי באשתו. או דס”ל כהמרדכי שדרשת הגמ’ מיירי על גוי. אמנם במסקנת דבריו כתב דמדברי הרס”ג מוכח כהראשונים שדין אונאנת דברים נאמר רק ביראי ה’ וכפסק הרמ”א.
וכן פסק החפץ חיים בספרו חובת השמירה (שם) וז”ל: ומוכח דמי שסר מדרך התורה, אין עליו איסור אונאת דברים, שזה אינו קרוי עמיתך לעניין זה. אך הח”ח מסייג את דבריו ומוסיף: ונראה דהיינו דווקא בדבר שמפורסם בישראל לאיסור, ואצלו הופקר הדבר, אבל סתם איש כל שהוא בכלל ישראל, יש עליו איסור דאונאת דברים, דהוא שייך בכל אדם אפילו אינם שווין במדרגתן כלל, וכמאמר התנא באבות אל תהי בז לכל אדם, וכללו בזה, אפילו אחד חכם אחד עם הארץ כל שלא הופקר אצלו איסורי תורה.
תינוק שנשבה
הרמ”א בהמשך דבריו מביא דין נוסף “ומי שמאנה את עצמו מותר להנותו” ומקור דבריו הם מדברי הנמוק”י הנ”ל, ובסמ”ע (סק”ד) ביאר דדין זה אינו קשור לדין הקודם של אונאה במי שאינו יר”ש, אלא זה שני דינים שונים, דלא הזהירה התורה על מי שמזלזל בכבוד עצמו וגם אחרים מותרים להונו ולזלזל בכבודו, כיון דאין דרך בני אדם להונות אדם את עצמם אם מאנה את עצמו כיון שהוא מזלזל בעצמו אינו נקרא “עמיתך” שאינו בכלל בני הישוב ודרך ארץ וממילא גם אחרים יהיו מותרים להונתו. והביא הסמ”ע את דברי העיר שושן דביאר פשט אחר וכתב שדברי הרמ”א הם דין אחד, ופי’ שכל האיסור נאמר אלא רק במי שהוא ירא שמים, דאם הוא אינו ירא שמים הרי הוא מאנה את עצמו וממילא מותר להונתו ודחה הסמ”ע את פירושו של הע”ש וכתב דתלה תניא בדלא תניא. ובכנה”ג (הגה”ט ס”ב) כ’ דפי’ הלבוש נוח יותר מפי’ הסמ”ע.
וכתב השבט הלוי דדברי הכנה”ג צודקים (ח”ה קונטרס המצוות סנ”א, ח”ח שט’) דלדברי הסמ”ע אדם שאינו יר”ש ולא מחמת שכך הוא בוחר אלא מחמת שגדל בסביבה שלא למד ולא ראה את אבותיו מקיימים דינים אלו ואבותיו הם אלו שקלקלו אותו לכאורה לדברי הסמ”ע יהיה מותר להונותו דאינו ירא שמים, אך לדברי העיר שושן דלמד שדברי הרמ”א הם דין אחד, עולה שבדרשה זו “דעמיתך”- את שעמך בתורה ומצוות אל תנהו, משמע דווקא מי שיכול לשמור ואינו שומר מותר להונתו אבל תינוק שנשבה אעפ”י שבמעשיו רשע הוא, אין הוא נחשב שמאנה את עצמו, דמה יש לו לעשות, ולכן פסק השבה”ל דכל תינוק שנשבה יש בו דין אונאת דברים.
ידוע כי גדולי ישראל נחלקו האם אחינו שאינם שומרי תומ”צ מוגדרים בגדר של “תינוק שנשבה” (ואכמ”ל בזה) ושיטת השבט הלוי במספר מקומות שדינם כתינוק שנשבה וא”כ לדבריו ביהודים שאינם שומרי תומ”צ יהיה בהם איסור של אונאת דברים.
העולה לדינא:
בגוי אין איסור אונאת דברים דאפ’ אונאת ממון אין בו כמבואר בשו”ע רכז’ סכ”ו.
הרמ”א פסק דאין אונאת דברים אלא ליראי ה’ ולכאורה לפי”ז כל יהודי שאינו שומר תומ”צ בפשטות ג”כ לא שייך איסור זה, אך ראינו בדברי האחרונים מספר הגבלות: בערוך השולחן כתב דכל זה דווקא אם כוונתו כדי שישוב בתשובה שלמה. הח”ח כתב דרק אם עובר עבירה שמפורסם בה לאיסור והשבה”ל סובר דבזמננו אחינו התועים מוגדרים כתינוקות שנשבו.
ולכן כשרוכש פריטים באתרים השייכים לגויים אף במקום שיש מקום לאסור וכנ”ל יהיה מותר וגם כשרוכש באתרים ישראליים, פעמים רבות האתר של החברה הישראלית הוא איננו בבעלות יהודית מלאה, ופעמים שהחברה היא רק זכיינית של חברה בינלאומית וכד’ ושוב יהיה מקום לדון להקל[3].
איסור גניבת דעת
ועתה נבוא לדון באיסור גניבת דעת, דין זה מקורו בדברי הגמ’ בחולין צד ע”א “אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים, ומוסיפה הגמ’ “והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה קא עבר במברא וכו’ והגמ’ מביא מספר מקרים בדין זה: “אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנווני אא”כ הודיעו, ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן… לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש, ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו… לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה, ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה… ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, והלך וזימן עליה אורחין ונכנסו, מצאה שהיא של יין, וחנק את עצמו… והגמ’ מביאה מעשה נוסף ומסיימת “על דבר זה נהרגו ג’ נפשות מישראל”.
האם איסור גניבת דעת הוא מדאורייתא או דרבנן
הריטב”א בחידושיו שם למד שאיסור גניבת דעת הוא דאורייתא, וז”ל: “כתבו קצת רבותינו בשם בעלי התוספות ז”ל שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו”… וכ”כ היראים סי’ קכד דא”א לומר שאיסורו מדרבנן דאם נהרג אבשלום על גניבת דעת כמבואר בגמ’ בסוטה ט’ ע”ב בהכרח הוי דאורייתא. הסמ”ג לאוין קנה’ כותב כדברי היראים ומביא ראייה מן הכתוב, וז”ל: “גונב דעת הבריות נקרא גנב שנאמר (שמואל ב’ טו’ ו’) ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל וכתיב (בראשית לא, כו’) ותגנב את לבבי”[4].
אולם דעת הסמ”ק מצווה רסב’ שאיסור זה הוי דרבנן וז”ל “יש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גניבת הדעת אסור ואפילו דעתו של עכו”ם אסור. גם החרדים נוקט שזה איסור דרבנן (מצוות ל”ת מדברי קבלה ומדברי סופרים פ”ד לח’) וכ”פ הב”ח רכח’ א’ ושו”ע הרב הל’ אונאה סי”ב.
בדברי הרמב”ם יש לעיין מהי דעתו במקור איסור זה, הרמב”ם בהל’ מכירה פרק יח’ כותב את המקרים שהובאו בגמ’ בחולין, ובתחילת דבריו (ה”א) כותב בקצרה “אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור“, וע”פ דבריו אלו כתב המבי”ט (קרית ספר) דהרמב”ם ס”ל דאיסור זה הוי דאורייתא.
אולם בהלכות דעות פ”ב ה”ו כתב: “אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד… ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות. ונראה בדבריו אלו שזה רק איסור מדרבנן.
ובספר עבודת המלך דן ג”כ בשיטתו של הרמב”ם וכתב דנראה להוכיח דהרמב”ם ס”ל דהוי דרבנן מדלא הביא בספר המצוות בכלל איסור גניבה גם איסור גניבת דעת, והוסיף ‘הלב מבין’ דכל הפסוקים שהובאו הוי אסמכתא מעלמא וכן מוכח מדברי הרמב”ם בפיה”מ בסוף שביעית ועיי”ש שהאריך בדין זה[5].
חקירה במהות האיסור
ועתה יש לדון, האם איסור גניבת דעת הוא מחמת התוצאה כיון שפוגע בממונו של חבירו או זהו איסור בעצם שמוטל על האדם להתנהג ביושר ובתום לב. נפק”מ במקום שגונב דעתו אך לא נגרם לחבירו היזק לממונו. ולכאורה יש להוכיח מדברי הרמב”ם שכתב עיקר הלכה זו בהלכות דעות וא”כ משמע מדבריו שהאיסור הוא מצד הנהגתו של האדם ולא מצד הפגיעה בזולתו.
יש שרצו לתלות חקירה זו במחלוקת האם האיסור דאורייתא או דרבנן, משום שאם האיסור הוא מדאורייתא ילפינן כך מהפסוק “לא תגנובו” דהתורה הקפידה שלא יפגע ממון השני, וילפינן שה”ה עם עושה כן ע”י גניבת דעתו, ואם האיסור מדרבנן, יתכן וחכמים אסרו פעולה זו כדי שלא ישחית את מידותיו מבלי קשר לתוצאה של חיסור ממון חבירו.
אמנם למעשה נראה בפשטות שאיסור גניבת דעת אינו תלוי בתוצאה או בעצם המעשה ואינו תלוי בדין דאורייתא או דרבנן, דמדברי הגמ’ הרמב”ם והשו”ע מוכח שיש כמה אופנים בגניבת דעת, דהרמ”ם בהלכ’ מכירה וכן הטשו”ע סי’ רכח’ הביאו את כל המקרים המובאים בגמ’ והוסיפו עליהם עוד מספר דינים שנכתבו בראשונים, ומדבריהם נראה דיש מקרים שגניבת הדעת היא יצירת מצג שווא מבלי לפגוע באופן ממשי בחבירו[6], כדוגמת ההלכות שם בסעיפים ה’-ו’ יעויי”ש ויש מקרים שהם נזק ממשי כדוגמת סעיפים י’-כ’, כלומר שלהלכה כל הדינים האלו נכללים בדין איסור גניבת דעת.
גניבת דעת בגוי בשב ואל תעשה
במקור הדין שהזכרנו לעיל, מבואר שגם בגוי שייך איסור זה של גניבת דעת. וכך מבואר בשו”ע שם בסעיף ו’.[7]
הט”ז ביו”ד רנד’ סק”ב פסק דגניבת דעת בעכו”ם האיסור הוא רק בעושה מעשה בידים אבל בשב ואל תעשה מותר, וכ”פ הכת”ס (שו”ת יו”ד קיד’) וכ”כ בשו”מ (מהד’ חמישאה ספ”ה) וביאר כך בדברי המקרא עצמם, דפסוק נאמר: “ויגנוב יעקב את לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא” ולכאורה אסור לגנוב דעתו של עכו”ם, אך כיון דגניבת דעת האסורה זה רק כשעושה מעשה אבל בשב וא”ת שרי, זה כוונת הפסוק “על בלי הגיד לו” דהיינו רק בשב ואל תעשה.
בקניה מקוונת נראה שנחשב ‘מעשה בידים’ וממילא לא שייך היתר זה, ויל”ע בזה.
העולה לדינא: בהזמנה של מוצר נוסף על מנת להגיע לסך מסוים בכדי לחסוך את דמי המשלוח, יש כאן איסור גניבת דעת, משום שהמזמין גורם לבעל החנות להחזיק לו טובה בחנם, כשרואה שקונה קנייה בסכום מכובד ובעבור כך בעל החנות מוכן לוותר על עלות המשלוח והטורח שנלווה לכך. וגם באתר של גוי או יהודי שאינו שומר תו”מ שייך איסור זה. ויתירה מזו שייך לומר, שגם בלי הוספת פריט נוסף שלא חשב עליו באמת, אלא גם הזמנת כלל הפריטים בשלל המידות והצבעים בשביל לבחור בפועל פריט אחד בלבד, אם היה מגיע לו מחמת זה ‘משלוח חינם’ יתכן ויש בזה איסור מצד ‘גניבת דעת’. ויל”ע.
אך עדיין יש לברר את הדין למעשה כשמזמין מרשת גדולה המעוניינת כחלק ממדיניות פרסום ושיווק מכוונת לעשות כל טצדקי על מנת למשוך אליה לקוחות שאולי יביאו בפועל לרכישה נוספת, אולי גם בזה אין חשש איסור של גניבת דעת, וצ”ע.
[1] אמנם את דברי הגמ’ שנוח לו לאדם שיפול לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו כתב זאת רק על כשמביישו בדיבור ולא על כל אופני האיסור.
[2] אמנם המאירי ממשיך את דבריו וכותב “ואפילו לא היה אדם שם, מ”מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר” ומשמע מדבריו שגם בלא פסידא אסור מצד עצם זה שמצערו.
[3] יש שהקילו יותר בטענה שהאתר שייך לחברה בע”מ, וממילא אין זה ‘בעלות’ של אדם אלא ‘ישות עצמית, ואכמ”ל בהגדרת חברה בע”מ, ומ”מ למעשה נראה שלגבי סברת ‘אונאת דברים’ שהמתאנה הוא בעלי החברה לא שייכת קולא זו.
[4] בעבודת המלך (דעות פ”ב ה”ז) כתב דליראים בגניבת דעת בכבוד הוי דרבנן, ו’בקובץ על יד’ כתב דכל האיסור דאורייתא זה רק במכירה אבל במתנה הוי דרבנן.
[5] אמנם האחרונים כתבו שבדברי הרמב”ם משמע שהאיסור הוא דאורייתא אך מכוח איסור אחר דהרמב”ם בספר המצוות באיסור “לא תנחשו” (מצוה ל”ת לב’) כתב בכלל אזהרה זו גם כן איסור פועל החרטומים, והוא מין גדול מן התחבולה… שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש וישליך טבעת לאויר… כל פועל מהם אסור ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים והוא מין מן הכשוף ומפני זה לוקה והוא עם זה גונב דעת הבריות. כלומר שהזכיר איסור גניבת דעת בכלל איסור זה, וכתב שאפי’ לוקין עליו. ויעויין בכס”מ (ע”ז פי”א הט”ו) שכתב דתרי גווני אחיזת עינים ובאחד לוקה, ויל”ע.
[6] כתב מנורת המאור פט”ז, החנופה והליצנות: “המחניף את הבריות הוא יותר מגונה מן הגנב, שהגנב גונב ממון והמחניף גונב דעת הבריות”.
[7] האם האיסור בגוי הוא מדאורייתא, לכא’ יהיה תלוי במחלוקת הכללית האם גניבת ממון עצמה בגוי היא דאורייתא, ואכ”מ.