אדם בחר אתרוג אצל מוכר אתרוגים, ולצורך קבלת ההחלטה אם לקנותו, ביקש מהמוכר לקחתו אל הרב הנמצא בסמוך.
כשהאתרוג היה בידו של הרב, נתקל ילדו של הרב שעמד בסמוך אליו, והוא שבר את הפיטם.
באו ושאלתם בפיהם, האם ומי מהם צריך לשלם על האתרוג.
הוסיפו וציינו, כי במקרה שלפנינו מדובר ברב המקבל שכר מבעל הדוכן על כך שיושב בשעות המכירה בסמיכות לדוכן ומשיב לשאלות הפונים. (זאת גם כאשר מביאים אתרוגים שלא מהדוכן, וזכות הקדימה לשואלים על אתרוגים מהדוכן.)
תשובה:
הילד שהזיק: אינו בגיל מצוות, וקטן שהזיק פטור[1]. ויש מן הפוסקים[2] שכתבו שראוי לשלם לכשיגדיל לצאת ידי שמיים.
הרב שבידו נשבר האתרוג: נראה שרשלנות כזו איננה כ’פשיעה’, ולכן שומר חינם יהיה פטור בה. אולם שומר שכר שאחריותו גם בכעין גניבה ואבידה, יהיה חייב בכהאי גוונא.
מבואר בגמ’ במסכת ב”מ [דף צט:] ש’אומן שקלקל’ אפילו כשאין הדבר ברשותו ממש אלא רק לשם ‘נתינת חוות דעת’, כגון ‘מראה דינר לשולחני’, כאשר מקבל שכר על עבודתו דינו כשומר שכר[3]. [כשטעה האומן ב’חוות הדעת’ שנתן יש חילוק בגמ’ בין ‘מומחה’ ל’אינו מומחה’, ואין בזה נפק”מ למקרה שלפנינו.]
וברא”ש[4] הוכיח מסוגיא זו את שיטתו, ששומר מתחייב בשמירה מיד כשהבעלים מסתלק ונשאר החפץ באחריותו, ואין צריך ‘מעשה קניין’ להתחייב בשמירה.
ובראשונים נחלקו על דעת הרא”ש, וסברתם דבעינן קניין להתחייב בשמירה[5], ולשיטתם יש שהעמידו[6] הסוגיא הנ”ל באופן שעשה מעשה קניין ע”י שלקחו בידו וכיוצ”ב.
דעת הרמ”ה[7] בדיני שומרים שבכדי להתחייב בחיובי שמירה בעינן קניין, ולכן גם בכדי שהאומן יתחייב בדיני שמירה צריך שיעשה קניין. וביאר הסוגיא אפילו כשלא עשה קניין, ומתחייב על הקלקול מדין התחייבותו כ’שכיר’, וזה חל רק כאשר הקדים שכר לאומן.
[מצינו התחייבות דומה שחלה כחלק מאחריות השכיר, במי שהתרשל ולא עשה מלאכתו והפסיד בעה”ב מכך, שחייב הפועל על כך, ולחיוב זה אפילו לא צריך ‘הקדים מעות’ אלא מספיק ש’התחיל’ במלאכה. ואכמ”ל.]
ובחזו”א[8] נתקשה מדוע הפוסקים לא פירשו שמדובר דווקא בקניין, ובפרט שהשו”ע הכריע כשיטות אלו בהלכות שומרים[9]. ולכך יצא לחדש דגבי אומן שקלקל חל דין שומרים גם בלא קניין, וכתב בזה כמה טעמים, יעויין בדבריו, ויעויין בהערה[10].
ועתה נחזור לברר האם בנידו”ד נחשב הרב המשיב לש”ש, שהרי אינו מקבל את שכרו משואל השאלה אלא מבעל הדוכן. ויש לדון האם דבר זה מועיל להתחייב כשומר שכר.
לכאורה מצינו שמועיל שכר שמרוויח השומר אפילו הוא לא מהבעלים בכדי שייחשב על ידו כש”ש. בדין ‘שומר אבידה’ דיש מ”ד בגמרא שדינו כש”ש, משום שבזמן שמטפל באבידה פטור מליתן פרוטה לעני משום ‘עוסק במצווה פטור מן המצווה’. ואע”פ שריוח זה אינו מקבל מהבעלים, מ”מ היות שהוא מרוויח משמירת החפץ דינו כש”ש. (ואף החולקים אינו אלא מטעם ד’לא שכיח’, ואינם חולקים בגוף הסברא.)
אולם יש לחלק, שבשומר אבידה, הרווח מגיע לשומר מחמת החפץ של הבעלים שהוא שומר עליו[11], אבל כאן אין השכר מחמת מה שעונה לשאלות הפונים אלא על כך שהוא זמין לתשובות, וממילא אין נחשב שמקבל שכר מחמת השמירה.
אולם יש לדון להחשיב את הרב המשיב כש”ש מאותו הטעם של שומר אבידה, שהרי עסוק הוא ב’הוראה’ ובעת שהוא ‘עוסק במצווה’ מרוויח ‘פרוטה לעני’ שיגיע באותה שעה. ונחלקו להלכה[12] השו”ע והרמ”א בזה ב’שומר אבידה’, דעת השו”ע שמחמת פרוטה זו דינו כשומר שכר, ודעת הרמ”א שהיות ו’אינו שכיח’ דינו כש”ח.
ולשיטת השו”ע שדינו כש”ש, נראה שה”ה ל’הוראה’. וכך מצינו להדיא בדברי נתיבות המשפט[13].
למעשה האחרונים נקטו שמספק שומר אבידה חייב רק כשומר חינם, וה”ה למורה הוראה שא”א לחייבו מספק.
ובנידו”ד יש לדון האם בכלל יש לו פטור זה של ‘עוסק במצוה’, היות שמקבל שכר. ובמשנ”ב הלכות תפילין מכריע שתלוי הדבר בכוונתו, אם עיקר כוונתו לשכר אין לו פטור זה, ואם עיקר כוונתו למצווה אע”פ שמקבל שכר פטור מדין עוסק במצווה.
ונראה שבמקרה שלפנינו, כשמשיב הרב לאותו השואל ודאי כוונתו למצווה, ושכרו הוא רק על כך שמפנה מזמנו ונמצא באותו מקום להיות זמין לשאלות. וממילא כשמשיב נחשב ‘עוסק במצווה’, ונשאר דינו כשומר בכלל הספק בדין ‘שומר אבידה’.
[מצינו חידוש באחרונים[14], שגם במקרה כזה שתחילתו בשכר אינו נחשב ש”ש, משום שכל שתחילת עיסוקו לשכר אין לו פטור ‘פרוטה לעני’ גם אם בהמשך עוסק במצווה.]
לוקח האתרוג: יש לחייבו מחמת אחריותו כדין ה’לוקח כלי מהאומן לבקרו’, ומבואר בגמרא במסכת ב”ב שכאשר הדמים קצובים יכול להחשב כלוקח או כשואל[15] [כל מקום לפי עניינו]. ובתנאי שה’מקח חריף’ היינו שהמוכר יכול בקלות למוכרו, ואזי כל התועלת והרצון במכירה זו היא של הלוקח והמוכר גומר בדעתו למוכרו לו מיד.
[במכירות שמתנהלות עם רישום ממוחשב אין מקום להחשיבו כלוקח, משום שכל עוד לא נרשמה העיסקה במחשב אין כאן מקח. אולם מדין שמירה יש לדון וכנ”ל. אבל במקרה שלפנינו במכירת אתרוגים, לכאורה יכול להחשב גם כלוקח.]
במקרה שלפנינו, האתרוג היה יפה מאד, עם פיטם, וגם המחיר שביקש עליו המוכר היה סביר בהחלט, ולכן נראה שהוי כמו ‘זבינא חריפא’ וחייב הלוקח באחריות כדין לוקח או כדין שואל.
לגבי שיעור שומת הדמים, יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים, ואין כאן מקום להאריך בזה.
מסקנא למעשה:
הלוקח של האתרוג חייב לשלם על הנזק, משום שדינו כלוקח או כשואל.
הרב שאחז את האתרוג אין נראה לחייבו מחמת השכר שמקבל מבעל המקום, אבל למעשה ספק אם חייב מדין ‘פרוטה דר”י’ מחמת שהוא ‘עוסק במצווה’. (ויש דעות שאין במקרה כזה פטור של ‘עוסק במצווה’, וא”כ פטור בודאי).
הקטן שהזיק פטור, ויש שהחמירו דלצאת ידי שמים ראוי שישלם כשיגדיל. (ואם רוצים להחמיר כדעות אלו, כדאי שהוריו ישלמו מיד שהרי ודאי ישכח כשיגדיל ולא ידע למי לשלם).
[1] שו”ע חו”מ סימן …
[2] הרע”א במקום, והט”ז בסימן .. והמ”ב בסימן …
[3] בחינם חייב רק טבח שאינו אומן וחייב מדין ‘מזיק’, אבל טבח אומן חייב שקלקל רק כשהוא ש”ש. [ב’מראה דינר’, יש סברא בגמ’ שאם הוא מומחה זה אונס גמור.]
ובראשונים הוכיחו מכאן שמזיק אינו חייב באונס כעין גניבה ורק באונס כעין אבידה חייב, ולכן חלוק חינם משכר. ושיטת הרמב”ן שאדם מועד לעולם ואפילו באונס גמור, ויישב שכל שקיבל הדבר ברשות הבעלים למלאכה וכדו’ אינו נחשב מזיק וחייב רק מדין שומר, בין בחינם ובין בשכר, וכל אחד כדינו.
[4] במסכת ב”מ פ”ו סימן ט”ז, הובא בב”י סימן ש”ו.
[5] כך דעת הרמב”ם והובאו ב’ הדעות בשו”ע סימן רצ”א סעיף ה’, ולהלכה בעינן קנין.
[6] כך כתב הרז”ה מובא בשו”ת הרשב”א חלק ה’ קס”ו.
[7] כך כתב הרמ”ה בשיטה מקובצת שם דף צט’.
לשיטת הרמב”ן [הובא לעיל בהערה] שגם ב’חינם’ חייב רק מדיני שמירה ולא מדין ‘מזיק’ א”א לומר כדברי הרמ”ה הללו.
[8] ב”ק סימן ז’ י”ח.
[9] וקשה טובא, שהב”י בסימן ש”ו הביא על דין זה את דברי הרא”ש שהוכיח שאין צריך קנין בשביל להתחייב בשמירה. והוא עצמו בדיני שומרים בסימן רצ”א הביא את הדעות החולקות שבעינן קנין ואף הכריע כמותם.
[10] תחילה כתב שמהני מטעם שנחשב כ’קנין’ מדין ‘ערב’ שהרי סמך עליו שנתן בידו, ולשיטות ש’זרוק מנה לים’ מתחייב על כך מדין ערב, שהרי סמך עליו, א”כ מאותו הטעם מהני כאילו יש ‘מעשה קנין’ באותה הנאה שסמך עליו. וצ”ע דא”כ כשם שיש כאן ‘קנין’ מחמת סברא זו, נחשב שיש כאן ‘הנאה’ בכל גווני, ומדוע בחינם פטור, והרי מחמת הנאה זו לעולם יחשב ש”ש.
והמשיך וכתב החזו”א לדעות החולקות בדין ‘זרוק מנה לים’ שאינו מתחייב כ’ערב’, שמהני מדין ‘התחייבות’ לשלם על עבודת האומן שזה מהני כמעות לשיטות [באבה”ע סימן ..] שמהני לתת של ‘חוב של אחרים’ וה”ה חוב חדש שלו, [ורק למחול על חוב קיים לא מהני] וה’התחייבות’ חלה ע”י התחלת המלאכה שמחמתה חל חיוב ממון כשכר על הפעולה, ומחמת זה חל גם דין שמירה.
וגם דבריו אלו צ”ע, מדוע לא נימא כן בכל שמירה בשכר שיועיל להתחייב גם בלי מעשה קנין, מאחר שמתחיל לשמור ממילא מתחייב לו הבעלים הדמים שקצץ בשכרו וממילא התחייבות זו תחשב כמעות.
[11] בתוס’ בנדרים דף לו, הוסיף שנחשב כאילו בעל האבידה נתן פרוטה לשומר, וזה בודאי שא”א לומר כן כאן. ובאמת בדברי התוס’ שם צ”ע, ואכ”מ.
[12] סימן רס”ז סעיף ט”ז .
[13] סימן כ”ה ס”ק ג’. וכתב שקי”ל שהוי ש”ש. ותמה עליו שם האמרי בינה, שלהלכה לא נקטינן כן.
ובסימן ע”ב ס”ק י”ט האריך שפטור זה רק בדבר שמחוייב לעשות בחינם. יעויין שם, והרבה אחרונים פליגי על דבריו, יעויין שם בהרחבה.
[14] אחיעזר ח”ג סימן ו’.
[15] בנתיבות המשפט בסימן קפו האריך ליישב הסתירה בסוגיות, האם הוי כלוקח או כשואל, ומסקנתו שיכול להתחייב מא’ מהסיבות הללו.