ביקשתי מחבר שנסע לחו”ל לקנות לי מוצר חשמלי, מתוך ידיעה כי ישיגנו שם בזול יותר, נתתי לו סכום כסף השווה לעלות המוצר.
כאשר הוא שהה בחו”ל שמע על מבצע הנערך באחת הרשתות, שברכישה מעל סכום מסויים מקבלים זיכוי לרכישה נוספת. הוא טרח להגיע לחנות המדוברת השלים את סכום הרכישה ברכישת מוצר נוסף גם לעצמו, וקיבל את הזיכוי. בנוסף, הוא התיידד עם המוכר בזמן שהותו בחנות, וקיבל ממנו מתנה נוספת.
למי מגיע הזיכוי שהתקבל? ולמי שייכת המתנה?
תשובה:
שאלה זו מצויה מאד, וננסה לתמצת את פרטי הדינים:
מבואר בגמרא ובפוסקים[1] שחלוק מקרה כזה של קניה ע”י שליח וקיבל הנחה או תוספת על המקח, בין דבר ‘שאין לו קיצבה’ לבין דבר ‘שיש לו קיצבה’.
כלומר, בקניית דבר שמחירו אינו קבוע, ההנחה או התוספת מגיעה לבעל המעות. משום שלמעשה המחיר שנקבע הוא המחיר האמיתי, ולכן ההנחה שייכת לבעל המעות, היינו המשלח.
ובדבר שיש לו קיצבה, כלומר שמחירו קבוע, והמוכר שינה מהמחיר והוזילו בקניית השליח, חולקים ביניהם השליח והמשלח ברווח.
בכל ‘מבצע’ קבוע שמוריד את המחיר, כגון 10% הנחה או תוספת בכמות וכדו’, מסתבר שנחשב כ’דבר שאין לו קיצבה’, משום שלמעשה כעת זהו מחירו של המוצר, וממילא הרווח כולו שייך לבעל המעות. לעומת זאת ‘מבצע’ שמזכה ב’מתנה’ נוספת, הוא אינו מגדיר את המחיר, ולכן נחשב כ’דבר שיש לו קיצבה’ והדין שחולקים ביניהם.
נחלקו הראשונים, וכן נחלקו להלכה הרמ”א והפוסקים, בטעם החלוקה בין השליח לבעל המעות. יש שסברו שחולקים מחמת ספק, שיתכן והמתנה ניתנה ל’בעל המעות’ שהרי ניתנה מחמת שבפועל ‘קנו’ ואילולי זאת לא היו נותנים מתנה לשליח, לעומת זאת יתכן שהמתנה ניתנה ל’שליח’ שהוא ה’קונה’ בפועל, משום שהמטרה לעודד לקוחות להגיע לחנות ודבר זה נעשה ע”י השליח. [ובאחרונים ביארו בכמה דרכים, לשיטות אלו, מדוע לא אמרינן הממע”ה וישאר הכל בידו של שהשליח, ואכמ”ל.] ויש שסברו בטעם החלוקה משום שבאמת נחשב ששניהם גרמו ל’מתנה’, ‘בעל המעות’ ו’הקונה’ בפועל, והיות והרווח נגרם מחמת שניהם דינם לחלוק בזה.
נפק”מ באופן בו פירש המוכר כי הוא נותן את המתנה ל’שליח’. לדעה ש’חולקים’ מחמת הספק במקרה כזה הכל שייך לשליח, ולדעות שהטעם משום ששניהם גרמו לה, גם במקרה כזה יחלקו ביניהם.
במקרה שלפנינו הזיכוי המובטח שניתן במבצע בקנייה מסכום מסויים הרי ניתן לכל לקוח, ולכן לב’ השיטות חולקים. ואילו המתנה שניתנה לשליח באופן אישי, תלויה במחלוקת הנ”ל.
למעשה השלמת סכום הרכישה לשם קבלת הזיכוי נעשתה ע”י התוספת שקנה השליח לעצמו, וא”כ מסתבר שלשליח מגיע חלק גם מחמת ‘מעותיו’ בנוסף על חלקו מחמת היותו שליח למקח של חבירו, וא”כ יטול ב’ חלקים. כלומר השליח זכאי לשני שליש מערך הזיכוי, והמשלח לשליש.
במקרה של ‘טעות’ קיימים ב’ אופנים. אם קיבל השליח מהמוכר דבר נוסף בטעות, חפץ או עודף יותר מהמגיע לו, הרי זה כדין אבידת עכו”ם והשליח זכה בה לעצמו. משא”כ אם בטעות נתבקש ע”י המוכר לשלם פחות מעות מהמגיע, ונשארו בידו חלק ממעות המשלח, אין לו איך לזכות בהם והרי הם של הבעלים.
ואף אם לא שילם במעותיו של המוכר, אלא בכרטיס אשראי של השליח וכיוצ”ב, וביקשו ממנו פחות מהמחיר הנקוב, העודף שנשאר בידו שייך לבעל המעות. משום שהמעות שקיבל השליח הם כהלוואה בידו ע”מ לקנות את מה שנשלח, וככל שהיה צריך לשלם פחות מכל סיבה שהיא, נשארו חלק מהמעות בידו ועליו להחזירם.
במקרה שהמוכר נתן במודע יותר ממה שהיה אמור לתת, תוך שהיה סבור שכך מגיע ללקוח בעד המעות, אין זה הפקר, משום שכוונתו היתה לתת את התמורה בעד המעות. וממילא תלוי בחילוק הדין שנאמר בתחילה, בדבר ש’אין לו קיצבה’ הכל שייך לבעל המעות, ובדבר ש’יש לו קיצבה’ חולקים.
עוד מבואר, שבאופן שקיבל מהמוכר יותר מהמגיעו ודינו כמציאה, היות והזכיה היא מההפקר, יקבלנה השליח רק אם נתכוון לזכות בה, אבל אם הביאה למשלח אינו קונה שלא מדעת וזה שייך למשלח. אולם במקרה שהמוכר נתן יותר היות והיה סבור שכך מגיע, מגיע לשליח חלק גם אם לא התכוון לזכות, משום דעת הנותן.
ישנה סברא נוספת מחמתה יכול השליח לזכות ב’תוספת’ שניתנה מחמת ‘שכר טירחה’, היות והשליח טרח ללכת לחנות שבה יש מבצע, הוא זכאי לקבל תשלום על כך מדין ‘יורד’ כפי המקובל על טירחה זו. ולכן למעשה אם הזיכוי אינו גדול, יהיה רשאי השליח מטעם זה לקחת את כולו לעצמו.
במקרה שהלך גם לצורך עצמו, כלומר שקנה ב’מבצע’ מוצר גם לעצמו, א”כ טירחתו לילך לאותה החנות נעשתה גם לצורך עצמו, וממילא יכול לקחת רק חלק מהמחיר על הטירחה, כפי שהדין בעושה ע”ד שניהם[2].
מסקנא למעשה:
‘הנחה’ על מוצר הניתנת לכל רוכש, שייכת לבעל המעות.
‘מתנה’ או ‘זיכוי’ הניתנת עבור הרכישה, חולקים בו השליח והמשלח.
במקרה שהשליח השלים את הסכום לשם קבלת הזיכוי, מגיע לו חלק נוסף, ולכן חלקו של השליח שני שליש, ואם טרח בהליכה לאותה החנות עבור ההנחה, מגיע לו תוספת גם על כך.
מתנה שניתנה באופן אישי לשליח, תלויה במחלוקת הפוסקים, ונראה שהעיקר כשיטות שחולקים ביניהם השליח והמשלח [ובפרט שיתכן שאין כאן סברא של ‘מוחזק’[3]].
[1] סוגיא בכתובת דף צח, ובשו”ע סימן קפ”ג סעיפים ה’ ו’ ז’, ובנושאי כלים שם.
[2] כך מבואר בסימן רס”ד סעיף ד’ ברמ”א.
[3] כמבואר בתירוצי האחרונים לשיטות שהוי ‘ספק’ ואפ”ה ‘חולקים’ ולא אזלינן בתר ‘מוחזק’.