סוחר עתיקות קנה חנוכיה ישנה, במחשבה שהיא עשויה מנחושת. קונה המבין בעתיקות שהגיע לחנות, שם לב לחנוכיה שנראתה לו מיוחדת, קנה אותה במחיר המתאים לחנוכיית נחושת, ושלח אותה לבדיקה וחידוש מקצועי, ולתדהמתו התברר שהיא עשויה מזהב.
אחרי אבחון עומק ושיוך החנוכיה לזמן ומקום הייצור, הצליחו לשייך אותה ע”פ עדויות, לאחד מגדולי האדמו”רים מדורות קדומים שהדליק בה, כך שכעת התברר שערכה רב מאד.
האם המקח מתבטל מחמת היותה מזהב או מחמת ייחוסה?
תשובה:
כאשר אדם קונה מבעלים חפץ ומתברר שהיתה טעות במקח, המקח בטל[1].
אולם במקרה של ‘סוחר’, הרי שגם הוא קנה מבעלים אחר, כך שאם המקח מתבטל, אזי גם המקח של הסוחר מתבטל והוא אמור לחזור לבעליו הקודם.
בדרך כלל סוחר בחנות ‘עתיקות’ לא יודע ממי הוא רכש כל מוצר, בפרט אם לא מדובר במוצר מיוחד, ופעמים שאף הוא קנה אותו מסוחר אחר, ואולי אפילו מגוי, ולכן זה דומה ל’מציאה’[2] שהיא ‘הפקר’ וכל הקודם זכה. ויש מקום לדון האם הקונה האחרון שכעת החפץ בידו זכה בה, או שכבר זכה בה המוכרה לו.
במשנה במסכת ב”מ מבואר, שאדם המוצא מציאה בתוך כותל ישן, כאשר ניכר שהחפץ המונח שם ישן מאד ומונח שם מזמן ארוך, הרי היא של מוצאה ולא של בעל הכותל.
ודנו הראשונים, מדוע לא זכה בדבר בעל הכותל, שהרי ‘חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו’.
תוס’ תירצו שחצר אינה קונה לבעלים דבר שאינו עומד לכך שימצאנו הבעלים לעולם. ובמרדכי כתב שאין חצר קונה דבר שאינו רגיל לבוא בה. האחרונים דנו שיתכן שהם חלוקים ביניהם, בדבר שאינו רגיל שימצא בחצר אך הבעלים עתיד למוצאו, כגון מטמון ישן בתוך כותל שעומד בעליו לסותרו, כך שאפילו שאינו מצוי שימצא דבר כזה בחצרו של האדם, מ”מ עומד לכך שימצא ע”י הבעלים.
הרמב”ם פירש את דין המשנה מטעם אחר, משום שהדבר אינו עתיד לימצא כלל, ודינו כזוטו של ים שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, ודינו כהפקר. ולטעמו של הרמב”ם, אף בחפץ שהיה שייך לאדם ולא רק הפקר שהוא צריך לקנותו, מ”מ כאשר הוא נמצא באופן כזה, בעלותו פוקעת והרי הוא שייך למוצאו.
דין זה של המשנה הובא להלכה[3]. ונחלקו שם הפוסקים מאיזה טעם נפסק שהרי הוא של מוצאו, והביאו את כל הטעמים הנ”ל[4].
ברמ”א הביא מהראשונים מקרה הדומה לנידון שלפנינו. אדם[5] שקנה חומר בחזקת שהוא עשוי מבדיל ומכרו לאחר, ונתברר לקונה שהבדיל הוא רק מעטפת חיצונית ותוכו זהב. ופסק ששייך הוא לקונה, הואיל והסרסור לא זכה בזהב, שהרי לא ידע שתוכו זהב.
ומבואר בדברי הרמ”א, שמה שלא היתה דעתו עליו לקנין, אינו מועיל.
ואע”פ שלכא’ ידו[6] וחצירו קונים גם ‘שלא מדעת’ וא”כ אמאי לא נימא שזכה גם בלא דעת, הטעם הוא כמבואר בדין הקודם, שבכהאי גוונא אינו זוכה.
ויש לברר להלכה בדעת הרמ”א, האם כוונתו מטעם הראשונים הנ”ל, וממילא יועיל רק במקרים של חפץ ‘הפקר’ שלא מועיל לקנותו בכהאי גוונא, וכמו שנתבאר, או שטעמו כהרמב”ם, וממילא יועיל אפילו במקרה שהוא בעלים על החפץ, וכמו שנתבאר.
והיה מקום לומר שסברת הרמב”ם אינה נוגעת כלל במקרה כגון זה, שהרי החפץ לפנינו ונמצא ברשותו, ולא מיירי בחפץ שאינו יודע עליו. אולם בנתיבות המשפט פירש כדברי הרמב”ם, וכתב שהיות ואין עתיד להתגלות הזהב שבתוך הבדיל, א”כ הוא אבוד ממנו ומכל אדם, ולכן דינו כהפקר.
אולם לשון הרמ”א ועוד נושאי כלי השו”ע כמו שכתבו הראשונים. ונראה שהדבר שנוי במחלוקת.
ויש לברר במקרה כגון שלפנינו, שלא מדובר בחפץ שיש בתוכו חומר אחר נוסף, אלא בחפץ שהתברר שהוא עצמו עשוי מחומר אחר ממה שחשבו שהוא, ויתכן שבמקרה כזה, בכל מקרה יזכה המחזיק בו, הגם שהוא טועה וחושב שהחפץ הוא מחומר אחר[7].
אולם מצינו באחרונים[8] שכתבו שה”ה למקרה כגון זה, שנמצא טעות והתברר שהוא אינו עשוי מבדיל אלא מזהב, ואפ”ה זכה בו האחרון שגילה זאת. והביאור בדבריהם, שכוונת הקניין הנצרכת לזכיה בחפץ, היא שתהיה דעתו לזכיה בחפץ הנכון, וכשם שבהלכות מו”מ כל שיש טעות בין המוכר ללוקח לא קנה, והמקח מתבטל, גם בזכיה מן ההפקר לא קנאו כאשר לא היתה דעתו על זה, ולכן לא זכה בו המוכר שלא ידע על כך, אלא זכה בו הקונה שהוא זה שנודע לו על כך. ויש אחרונים שחלקו על כך[9], וחילקו בזה כנ”ל.
ולכאורה לדעת הרמב”ם, בודאי שאין לדמות בין המקרים, שהרי החפץ אינו אבוד ממנו ומכל אדם, ועל אף שהוא אינו מכיר בחומר הנכון, מ”מ החפץ הרי הוא אצלו ואינו אבוד, וממילא לא יחשב כהפקר.
מסקנא למעשה:
אדם הקונה חפץ מחבירו שהוא הבעלים הראשון, כגון שנפל לו בירושה וכדו’, והתברר שבתוך החפץ יש דבר שלא היה ידוע עליו למוכר, המקח מתבטל כדין ‘מקח טעות’.
לדעת הרמב”ם כאשר אין עומד דבר זה להימצא, הרי הוא אבוד ממנו ומכל אדם ודינו הפקר, ושייך לזוכה.
למעשה נראה שנחלקו האחרונים האם פוסקים כהרמב”ם או כשאר הראשונים, ומספק הממע”ה והרי הוא של המחזיק בו. [ואם התבררה טעות בחפץ עצמו, כגון שהוא מחומר אחר ושווה יותר, גם לדעת הרמב”ם הנ”ל, אין זה הפקר, והמקח מתבטל.]
כאשר המוכר אינו הבעלים הראשון, וא”א לברר מי בעליו הראשון, או שקנאה מגוי, כאשר הדבר אינו רגיל לבוא ואינו עומד להימצא, אינו נקנה למוכר ושייך לקונה האחרון שגילה זאת.
חפץ שאינו רגיל להגיע לחצירו או לידו [והגיע שלא מדעתו] אבל עומד להימצא ע”י הבעלים, הדין תלוי במחלוקת ראשונים, ומספק הממע”ה והרי הוא של המחזיק בו.
כאשר החפץ עצמו מחומר אחר, נחלקו האחרונים אם דינו שווה לחפץ שיש בתוכו חומר אחר, או שבמקרה כזה שייך הוא לזוכה הראשון והרי הוא של המוכר. והאחרונים הכריעו שה”ה. אולם לדעת הרמב”ם במקרה כזה גם כן קונה אותו הראשון. ולכן למעשה מספק הממע”ה והרי הוא של המחזיק בו.
במקרה שלפנינו, נראה שבחנות ענתיקות יתכן ויגיע כזה דבר, אולם המוכר לא היה שם לב לזה, לא לחומר ולא לייחוס המיוחד, ויהיה תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים, האם חצירו קונה לו. ולדעת הרמב”ם, אין זה ‘אבוד מכל אדם’ ולדבריו המוכר זכה בזה. ולמעשה הוי ספק, ויכול הקונה להחזיק לעצמו.
[1] צורת המסחר ב’סוחר ענתיקות’, כלפי שווי החפץ כאשר מתברר שנת ייצור, סידרה, ייחוס וכדו’, פעמים שאין בה דין טעות וביטול מקח. שכן כך הוא דרך המסחר, שקונה במחיר מסויים ומוכר ברווח קבוע מהסכום שקנה, ולא לפי הערכת השווי של החפץ. ובמקרה כזה מבואר בשו”ע בסימן רכ”ז סעיף כ”ז, שלא שייך הונאה וביטול מקח. אמנם הש”ך שם כתב שאולי רק ‘הונאה’ ליכא אבל ‘ביטול מקח’ איכא. אבל נראה שמסקנת האחרונים דלא כספיקו של הש”ך.
ויש לדון מטעם נוסף, שהרי גם הוא יודע שהוא יכול להשקיע בכל חפץ וחפץ לשלוח למומחה ולבדוק וכו’ ואולי להרוויח, אלא שלא שווה לו כל הטירחה וההוצאה על כל מה שהוא קונה, לעשות כך בשביל אותו פעם שאולי ירוויח מכך, כלומר שהוא מוותר על האפשרות הזו, אפילו שהוא יודע שהיא קיימת לפעמים, וממילא הוי כמו ‘ידע ומחיל’ וכעין ‘אבידה מדעת’.
אולם במקרה שלפנינו כלפי טעות ‘הזהב’ נראה שטעמים אלו אינם יכולים להועיל.
[2] יל”ע במקרה שידוע שגם המוכר הראשון הוא יהודי, האיך יכול לזכות בדבר, והלא לכא’ הוי ‘יאוש שלא מדעת’ הבעלים וב’איסורא אתי לידיה’ של הקונה, וא”כ האיך יכל לזכות בזה.
ונראה שהיות שהבעלים הראשון ‘הסיח דעת’ מהדבר ברגע שמכרו, הגם שהוי ב’טעות’ וכלפי הקונה ממנו זה לא מועיל ועליו להחזירו לו, מ”מ כלפי האחרים שהגיע לידם בתורת ‘אבידה’ ולא בתורת ‘מכר’ [כלפי הראשון] היות שהגיע לידם אחרי ‘יאוש’ מהני. ואכמ”ל.
[3] בסימן רס”ח.
[4] נתיבות המשפט בסימן רס”ח, האריך להוכיח שהמרדכי הוא דעת יחידאה, וכל הראשונים חלקו עליו ונקטו כדברי התוס’ שתלוי באם יתכן שלא ימצאנו. אולם הרמ”א הביא את דבריו בב’ מקומות. והפוסקים האחרים לא השיגו על דבריו, ויל”ע למעשה, כמו שכתוב למעלה.
[5] כתבו האחרונים שגם אם קנה לעצמו ואח”כ נמלך למוכרו, הדין כן. ולא רק בסרסור.
ולכא’ יש לתמוה, לטעם שאינו זוכה ‘שלא מדעת’ מחמת שהדבר אינו עומד להימצא ע”י, הרי במקרה כזה שקנאו לעצמו הרי תכנן להשתמש בו, וא”כ היה עומד להימצא ע”י ומדוע לא קנתה לו ידו וחצירו. ומבואר, שתכנון לעשות מעשה לא משנה את המציאות כל שהוברר לבסוף שחזר בו. הקושיא יותר טובה מהתירוץ, אין לך דבר העומד לימצא כמו חומר שנועד ליצור בו ובודאי יתגלה, ועדיף טפי מכותל העומד ליסתר וכיוצ”ב. והרי כתבת כבר בהערה הקודמת שמדברי הרמ”א בהכרח מוכח כד’ המרדכי, וא”כ א”צ לזה.
[6] כך מבואר להדיא בש”ך ובנתיבות שה”ה ליד.
ואמנם מצינו בדברי תוס’ בב”ב דף נד, שאם הוא יודע שהדבר בידו ואין דעתו לקנות אותו, לא שייך לומר שיקנה שלא מדעת, דכאילו יש לו דעת הפוכה. מ”מ נראה שכאן הרי היתה לו דעת לקנין, ואפ”ה הוא לא קונה את מה שהוא לא יודע שזה בידו, מחמת שעליו אין לו דעת, וא”כ כלפי זה, לא שייך לומר שיש לו דעת הפוכה, שהרי אינו יודע, וא”כ היה צריך להועיל קנין יד שלא מדעת, ולא מהני מהטעמים הנ”ל.
[7] כך הובא שכתב בסברא עבודת הגרשוני. וכן השואל שנראה שם שהוא בעל הנתיבות בבית מאיר.
[8] כך הביא במקום הרע”א וכך הביא הפ”ת.
[9] בעל הנתיבות בבית מאיר סימן .. נראה שנשאר בתמיהה על כך. והבית מאיר עצמו הסיק שלא כדבריו.