פסק דין בעניין תביעה להחזר כספים בגין קנית קרקע עם ערבות על כך
הרקע לתביעה
בישובים רבים נעשים עסקאות לרכישת קרקעות בבעלות ערבית ישנה, עסקאות אלו מאופיינות ברגישות גבוהה הנובעת מחמת הבעייתיות בדבר והנפשות הפועלות, עסקאות אלו נפיצות מאד וכרוכות לא אחת בסכנת חיים למוכרים.
עסקה זו מתבצעת באמצעות מתווכים המאתרים מגרשים השייכים לערבים, פונים אליהם דרך מתווך/איש קשר בד”כ ערבי, נותנים להם הצעה ראשונית הכוללת את הסדרת הרישומים על שם הבעלים המוכרים בד בבד עם ההתחייבות לקניית הנכס.
לצורך השלב הראשוני נדרשים כספים רבים, חלק מן הכסף ניתן למוכרים כמקדמה וחלק ניתן כדמי לא יחרץ, בנוסף על מנת להשלים את העסקה נדרשים הבעלים הערבים להוכיח את בעלותם על הקרקע ולצורך כך מושקע הון רב באיתור הניירת (הדורש לא אחת עבדות בלשות ממש). לאחר הוכחת הבעלות נצרך סכום נוסף להסדרת הרישומים במינהל.
באופן טבעי הכספים שניתנים למוכר בשלב הראשון לפני רישום הבעלות על הקרקע חשופים לסיכון, על מנת להבטיח את הכספים הנ”ל ננקטים מספר פעולות כדוגמת תיעוד ההעברות, תיעוד זהות המקבל וכד’.
במקרה שהעסקה לא יוצאת אל הפועל, מנסים להשיב את הכספים הראשונים שניתנו ל’בעלים’ באמצעות התיעוד שנעשה (לא תמיד בהצלחה), הכספים שהושקעו בניסיון להסדיר את רישום המגרשים הולכים לטמיון.
תמצית העובדות
התובע, המשקיע, פנה אל הנתבע- שעובד באיתור קרקעות, שימצא לו השקעה מתאימה. המארגן הסביר למשקיע את הסיכונים והסיכויים והמשקיע החליט שהוא רוצה להשקיע בעסקה כזאת.
לצורך ההשקעה העביר התובע כספים לנתבע לפי דרישה בהתאם להתקדמות, בסה”כ הועברו במשך כשנה ויותר קרוב לשתי מיליון ₪. הכספים שהביא המשקיע הגיעו מהון עצמי וכספים נוספים שקיבל בהלוואה נושאת רווחים על פי ‘היתר עיסקה’ .
על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים רכישת הקרקע וכל הפעולות הנצרכות נעשות בשמה של ‘חברה’ והמשקיע מקבל בה אחוזים בהתאם לגובה ההשקעה. במקרה שלפנינו קיבל המשקיע 55%, היזם והמארגן (הנתבע) קיבל 10% ושאר העסקה התחלקה בין מספר משקיעים קטנים ומספר בעלי מקצוע שעבדו בפרויקט זה תמורת אחוזים.
בהסכם שנחתם בין התובע לנתבע ישנו סעיף בו נכתב שהנתבע ערב לתובע על ההשקעה, בהמשך הסעיף נכתב שישנה גם ‘בטוחה’-שקרקע אחרת הרשומה ע”ש ‘חברה’ אחרת שהנתבע שותף בבעלותה תעמוד לערבות על הכספים הנ”ל.
כך נכתב בהסכם: “צד א’ (הנתבע) קיבל על עצמו ערבות על ההשקעה של צד ב’ קרקעות ב… שרשומים ע”ש חברת … יעמדו לערבות על הכספים של ההשקעה הנ”ל“. [אין פיסוק באמצע המשפט.]
בסופו של דבר העסקה לא יצא אל הפועל, והקרקעות “הרשומות” שצוינו בהסכם שישמשו כ’בטוחה’ , נעשה בהם פעולות לקנייתם אך בפועל תהליך הרכישה וההסדרה טרם הסתיים.
הטענות :
התובע, תובע את הכספים שניתנו על ידו ליזם היות והנתבע ‘ערב’ על הכספים. בנוסף, דורש התובע שה’בטוחה’ השייכת ל’חברה’ תועמד להחזרת החוב. לטענת התובע זמן הפירעון להחזרת הכספים הוא מידי.
הנתבע טוען, כי בהשקעות אלו הסיכון הוא של המשקיע בלבד, לדבריו המשקיע קיבל ממנו את כל האינפורמציה באופן ברור והוסבר לו בפירוט רב את הסיכונים בעסקה מסוג זה, יתרה מזאת לבקשת התובע, הנתבע חזר ופירט באזני אשתו של התובע את מהות העסקה ואת הסיכונים בעסקה ואף הלך עם המשקיע לרבו של המשקיע על מנת להציג גם בפניו את העסקה.
הנתבע טוען שאת הסעיף הנ”ל הוסיף המשקיע בשעת כתיבת ההסכם, ובכל שלבי המו”מ לא דובר על כך שהוא יהיה ‘ערב’. לדבריו, כל כוונתו בחתימת סעיף זה הייתה שבאופן כללי הוא ‘אחראי’ לקדם ולהוציא אל הפועל את ההשקעה אבל ודאי לא הייתה כוונה שיהיה ערב על הכספים שהושקעו בעסקה זו במקרה ולא תצא אל הפועל. לדברי הנתבע כל האחריות הכספית שלו מסתכמת בכך שהסכים לשעבד אך ורק את הקרקע שנכתב בבטוחה ולכן קרקע זו פורטה בסעיף הנ”ל אבל וודאי שלא היה כוונתו להיות ערב על כל העסקה ולשעבד את כל הונו לשם כך.
התובע מסכים לכך שאמנם רק בשלב החתימה הסופית הוכנס הסעיף הנ”ל, אך בפועל כיון שהוא חשש מעסקה כזאת, לדרישתו, הסכים הנתבע לחתום על סעיף הערבות על מנת שהוא ישתכנע בכדאיות העסקה ובודאי שבשעת חתימת ההסכם היה כוונה לערבות מלאה על הכספים במקרה שהעסקה תכשל.
בנוגע ל’בטוחה’, ישנו ויכוח בין הצדדים, שכן לנתבע יש בעסקה המדוברת רק 10% ולפי החישוב של השווי הצפוי זה לא מספיק לכסות את כל כספי ההשקעה. הנתבע טוען שברור שהוא אינו יכול להתחייב בשם שאר השותפים שכן הם לא חתמו על המסמך, וא”כ בכל מקרה מדובר רק על חלקו בחברה. התובע מצידו טוען, שאין מגבלה שרק חלקו של ‘הנתבע’ משועבד לחוב, שכן בסעיף הנ”ל נכתב: “ההתחייבות על הקרקעות ב… שע”ש ‘חברת ..” ולא נאמר בסעיף שרק חלק הנתבע בחברה ישתעבד אלא כל הקרקע כולה משעובדת, לדבריו זה שיש בחברה עוד שותפים זה לא מגביל את השעבוד שיש לו בקרקעות אלו, וחתימתו של הנתבע מחייבת את כולם שכן הוא ‘מורשה חתימה’.
הנתבע מבקש שבכל מקרה ימתינו עם גביית הבטוחה כיון שתהליך הסדרת הקרקע בעיצומו ואחר שההליך יוסדר מחיר הקרקע יזנק פי חמשה. לעומת זאת התובע מבקש מביה”ד שיורה לנתבע להשיב לאלתר את הכספים, מאחר שהעסקה לא יצאה אל הפועל זמן הפירעון הוא לאלתר, לדבריו הוא חייב כספים רבים למלווים שמחכים מיידית לכספם ולכן על הנתבע להשיב את הכספים ולא אכפת לו מנין יושבו הכספים.
הנושאים לדיון :
- תוקפו של שטר חתום בלי שהחותם מבין את תוכן השטר.
- האם הולכים אחרי כוונת הדברים או לשון השטר .
- לשון ערבות.
- ערבות במכר.
- ערב ‘נושא ונותן’ ביד.
- ערבות על כסף שאינו חוזר- ‘זרוק מנה לים’.
- דין שותף כשיש לו בעלות חלקית בחברה.
- ערבות כחלק מהסכם שותפות.
- בירור לשון השטר.
- האם חתימה של ‘מורשה חתימה’ מתפרשת תמיד כחתימה בשם החברה או גם כחתימה עצמאית.
יא. גביה מקרקע שיכולה להשביח .
- חתימה על שטר בלי להבין אותו
ידוע חידושו של הרשב”א (שו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סי’ עז’) שכתב שחתימה על שטר מחייבת מב’ טעמים: א. מטעם שמסתמא ידע על מה הוא חותם. ב. אף אם באמת לא ידע על מה הוא חותם היות שחתם בכל זאת, כלומר שמקבל הוא על עצמו את כל הכתוב.
וכך נפסק בשו”ע סי’ מ”ה ס”ג: “הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ”מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו שחתימה גם במקרה שברור שהחותם לא ידע מה כתוב, כגון שהשטר בלשון שהוא איננו מבין, החתימה מחייבת אותו”. לפי”ז בכל מקום יש תוקף לחתימה ואין טענה בכך שהוא לא קרא ולא הבין את מה שכתוב בשטר.
יש להעיר, שמסתבר שכל דין זה דווקא כשיש מסמך שאין לנו שום ידיעה כלפיו ויש עליו חתימה, או שכתוב דברים מענין ההתחייבות ביניהם עם פרטים הקשורים לכך והוא חתום על כך, אזי לא מתקבלת הטענה שהוא לא קרא ולא הבין. אבל אם יש שטר שמתייחס לעניין מסוים, ובתוך התוכן על אותו ענין המדובר בשטר יש סעיף שאין לו שום קשר לנושא השטר ולתנאיו, ויש סיבה אמיתית לחשוב שהחותם לא קרא את השטר, לא נאמר שקיבל על עצמו כל הכתוב בשטר גם מעניינים אחרים שאינם באותו הקשר, משום שהסכמתו היא שמקבל וחותם ככל הכתוב בשטר באותו הקשר שעליו הוא נסוב[1].
- האם אזלינן בתר ‘לשון השטר’ או אחר כוונת החותם
השו”ע סי’ ס”א סעיף טו’ כתב “מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון. ” מבואר שאזלינן בתר ‘לשון השטר’. דין זה תואם למה שנאמר בסימן מ”ה כמובא לעיל. החידוש שלא אמרינן שלא הבין מה שכתוב שם.
וכך מבואר שם בסעיף יג’: “מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו. הגה: וה”ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך שאינו יכול לומר שהוא עם הארץ ולא הבין מה שהתחייב, משום שהיה לו לשאול ולברר ואם לא עשה כן קיבל וחייב את עצמו כפי שכתוב“.
אולם שם בסעיף טז’ כתב השו”ע: “יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה”. מבואר שאזלינן ‘בתר הכוונה” ולכאורה הדברים סותרים, אלא ודאי כוונת השו”ע, במקרה שבלשון השטר אין משמעות ברורה אזי אזלינן בתר הכוונה, אולם כשיש שטר שהדברים כתובים בו בצורה ברורה אינו יכול להתחמק מחתימתו בטענה שלא ידע או לא היה ברור על מה הוא חותם ובודאי כוון למה שחתם.
- משמעות הלשון ‘ואני ערב’
מבואר בשו”ע בהלכות ערב (קכט’ יח’), שאאדם שאמר לשון תן לו ואני ערב, או הלווה לו ואני ערב, חל עליו דין ‘ערבות’. בנ”ד נראה שלשון ‘קיבל על עצמו ערבות’ כפי שנכתב בסעיף המדובר, הרי זה כלשון ‘ואני ערב’ שחלה ערבות בכך, וכיון שא”א לטעון שלא יודע את הדין וכנ”ל, ממילא לשון זו מחייבת.
ועתה נחזור לדון בלשון השטר:
כאמור במקרה שלפנינו בהסכם שנכתב בין הצדדים נחתם כך: “צד א’ קיבל על עצמו ערבות על ההשקעה של צד ב’ קרקעות ב…. שרשומים ע”ש חברת … יעמדו לערבות על הכספים של ההשקעה הנ”ל“. [כך הוא במקור, בלי שום סימן הפסקה באמצע המשפט.]
לכאורה, גם אם נאמר שאין הגיון מסחרי שתהיה התחייבות כזו שהמשקיע לא ייקח ע”ע שום סיכון ורק יביא את הכספים כעין הלוואה בלבד, והיזם יקח על עצמו סיכון זה, אך כאשר לשון השטר ברור החתימה על כך מחייבת ואזלינן בתר מה שכתוב.
בהמשך נדון האם אכן מוכרח שזהו פירוש ‘לשון’ השטר, אבל תחילה נדוןבעיקר הדין האם חלה ‘ערבות’ במקרה כזה.
- ערבות במכר
ב”כ הנתבע רצה לתלות את הנ”ד במחלוקת הרמב”ם והראב”ד (מלווה כה’ ז’) האם מהני ‘ערבות במכר’, כלומר שפלוני ערב לקונה ונותן לו ‘אחריות’ במקרה שהמקח יתבטל. דעת הרמב”ם דלא מהני משום שכל הלוואה זה ‘על אמונתו הלווהו’ ובההיא הנאה גמר ומקני, משא”כ במכר, שעיקר כוונתו לקנות המקח, וממילא אין כאן ‘גמר ומקני’, והראב”ד פליג. בשו”ע סי’ קל”א ס”ט פסק כדעת הרמב”ם שלא מהני, והרמ”א פליג וס”ל שמהני.
בנד”ד היות שכאן לא היה ‘מקח’ כלל, אלא כל ההוצאות של המשקיע ניתנו עוד טרם המקח בכדי להגיע למקח יש לדון גם בדעת השו”ע אולי בכהאי גוונא לא נחשב כלל ערבות במקח ויהיה דינו ככל ערבות רגילה . בדברי הטור שכתב בביאור הרמב”ם “…שלא נשתעבד שלא על אמונתו קנה השדה שפעמים אדם קונה שדה שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה”, מבואר שרק במקרה שחל לכה”פ ממכר ליומיה נחשב ‘ערבות במקח’ ולפי”ז בנד”ד שעדיין לא נעשה כאן שום קניה, אין כאן אפי’ זביניה ליומא וממילא חלה הערבות. (אמנם הט”ז תמה בסברא זו יעוי”ש.)
בב”י כתב דלדעת הרמב”ם דל”מ ערבותו גם אם קנו מידו לא מהני אלא א”כ התנה שיוכל לגבות את הכספים בכל גווני. דאל”כ עדיין הוי בכלל ‘אסמכתא’, ורק אם אומר ‘מעכשיו’ מהני. וביאר הסמ”ע ס”ק יח’ ס”ל שאם קנו מיד הערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שירצה הלוקח, כלומר שיהא אפשרות לבטל את המקח אפילו כשאין מערער על השדה ויהא צריך המוכר להחזיר לו מעותיו, זה נחשב כערב רגיל, משום שאנו רואין דעיקר לקיחתו לערב לא היה אלא שיהיו מעותיו בטוחים, ובכ”א כתב הסמ”ע דעדיין יצטרכו קנין כי חשיב כערב אחר מתן מעות, כיון דלא נתן מעות אלו מתחילה בתורת הלואה, שהרי מעות האלו ניתנו עבור המקח.
הב”י (שם) כתב ביאור דברי הרמב”ם בדרך אחרת, ז”ל “ערבות כיוצא בזה אינו כשאר ערבות שהוא על דעת שהמעות יגבו ויגבם מן הלוה או מן הערב אבל ערבות דמכר כשנותנין המעות על דעת להשתקע ניתנין ואין האחריות על הדמים אלא על הקרקע אם יטרפוה ממנו… ואינו כערב דהלואה שהערב מוציא המעות מתחת ידו וכאן הלוקח מחזיק בקרקע ואין לומר כאן על אמונתו הלוהו ויש בערבות אסמכתא… אבל בערב דשדה כיון שזה רואהו מוכר שדה זו ואין עליו מערער ודאי כשמתערב אדעתא דקים ליה שלא יוציאוה מתחת יד זה נחית ואילו היה יודע שיוציאוה מתחת ידו לא היה מתערב הילכך הויא אסמכתא“
ולפירושו של הב”י יתכן שגם במקרה שלפנינו יחשב ‘ערבות במקח’ ולדעת השו”ע ערבות זו איננה חלה, אולם עדיין יש לחלק שהיות ומדובר במקח שאיננו רגיל ואיננו נראה בטוח, א”כ כן גומר בדעתו להיות ערב.
ומ”מ גם אם חלה הערבות, בעינן ‘קנין’ במקרה כזה, היות שהמעות ניתנו על המקח ולא כמעות הלוואה, ולכן אינו נחשב ‘שעת מתן מעות’ שערבות זו חלה גם בלא קנין, אלא נחשב כערבות ‘שלא בשעת מתן מעות’ שבעינן קנין, כמבואר שם .
ונראה שכיון שהערבות כתובה ב’שטר’ נחשב כקנין, וכמו שכל התחייבות חלה בשטר .
- נשא ונתן ביד במכר
מצאנו ‘ערב’ שהוא ממש כלווה, במקרה שהערב ‘נשא ונתן ביד’ כלומר שלקח את המעות מיד המלווה ונתן ללוה, ונחשב כאילו הוא עצמו הלווה. ולכא’ י”ל גם במקרה שלפנינו היזם הוא זה שקיבל את הכספים מיד המשקיע והשתמש בהם לתשלומים השונים, ודינו כלווה ממש משום שנו”נ ביד, ואפשר שערבות כזאת תחול אפי’ במכר. ויל”ע לדינא.
השו”ע סימן קכ”ט סעיף י”ט מביא ב’ דעות האם נו”נ ביד שייך רק כשאמר לשון ‘קבלן’ או אפי’ בלשון ‘ערבות’, ונראה שעיקר הכרעת השו”ע כדעה הראשונה. וא”כ כאן שאמר לשון ‘ערבות’ בכל מקרה לא יחול דין נשא ונתן ביד.
למעשה, במקרה שלפנינו רוב הכספים, היו הפקדות בחשבון ע”ש החברה ומשם הועברו, ואפי’ ש’המארגן’ מורשה חתימה לא נראה שנחשב משום כך לנו”נ ביד.
גם הכספים שהועברו ביד ממש, נראה שבמקרה כזה של ‘תשלומים’ עבור ‘הוצאות’ הוא רק ‘שליח’ להעברת הכספים, ולא דמיא להלוואה שלוקח ומעביר אותה ממלווה ללוה, שכיון שנטל אותם נחשב ללווה ממש. וכך מפורש בנתיבות שם ס”ק י”ג שאם עושה כן בתור ‘שליח’ אינו נחשב נו”נ ביד .
- ערבות על כסף שאינו חוזר: ‘זרוק מנה לים’
עוד יש לדון לדינא האם חלה ערבות במקרה כזה כאשר לא חלה התחייבות כנגד נתינה המעות, שהרי כאן ההוצאות הם תשלומים על פעולות שנעשו, אנשי מקצוע, רשויות וכדו’, ולכן הם אינם חוזרים, ואולי בכהאי גוונא לא שייך כלל ‘ערבות’.
[בערבות על מכר שהבאנו קודם, מיירי שגם המוכר עצמו חייב להחזיר מעות במקרה של ה’אחריות’ וע”ז שייך שה’ערב’ אחראי על חובו של החייב עצמו, אבל במקרה שאין ‘חייב’ בכלל יש לדון.]
ומה שמצינו ערבות על נתינת מתנה, כגון כשאומר תן מנה לפלוני ואתחייב לך, לא דמיא למקרה שלפנינו, משום שבמתנה ה’ערב’ מתחייב בזה גופא שנתן לפלוני, וכאילו נוצרה ‘התחייבות’ על הנתינה עצמה של ה’ערב’ במקום החייב, אולם במקרה שלפנינו גם ה’ערב’ אינו מתחייב בכל מקרה, אלא רק בתנאי שההשקעה עצמה לא תחזור, ובמקרה כזה שאין חוב שחל כלל מחמת נתינת המעות, שהם הולכים להוצאות אמיתיות שאינם חוזרות יתכן ואין חלה ‘ערבות’[2].
ומצינו מחלוקת בזה (קדושין ח:) באומר לחבירו ‘זרוק מנה לים’ ואני ערב, ועל סמך דבריו זרק לים, נחלקו הראשונים האם במקרה כזה חלה ערבות משום שעל סמך דבריו הוציא את המעות, או דילמא שערבות חלה רק כשיש מאן דהוא שמקבל את המעות, אבל כשהם הולכים לאיבוד ואין כאן מי שקיבל אותם, לא חלה הערבות. הרמ”א סימן ש”פ ס”א הביא את ב’ הדעות, ובשו”ע אבן העזר סימן ל’ הכריע כעיקר שלא חלה ערבות בכהאי גוונא.
אולם במקרה שדיברו הראשונים, אין ‘קבלה’ כלל של ‘זוכה’ וא”כ אפשר שנחלקו רק שבעינן ‘קבלה’ של אחר במקום ה’קבלה’ של ה’ערב’, ויש שיטות שממש בעינן שיהיה המקבל בר שליחות, ואל”כ לא חלה ערבות, ולכן סוברים שלא מהני ‘ערבות לגוי’ [וכן לקטן] מטעם שאינו בכלל שליחות[3], אבל במקרה שלפנינו, יש קבלת אחר שיכולה להחשב לקבלתו, אלא שהמקבל אינו מתחייב כלום, משום שהמעות ניתנות לו כתשלום, ויש לדון האם גם בכהאי גוונא הראשונים נחלקו כנ”ל, ויל”ע.
אמנם ברור, שבמקרה כעין זה, יועיל ‘קנין’ היות וזה רק סברא שאין כאן ‘מעשה מחייב’ היות ואין כאן קבלה מחייבת, אבל במקום שיש קנין ודאי דמהני בכהאי גוונא כמו ‘ערבות שלא בשעת מתן מעות’ שחלה בקנין, וא”כ כאן שיש שטר יכול להחשב מעשה קנין .
וכבר העיר הנתיבות קכט’ ס”ק ח’ לגבי ‘ערבות בתנאי’ שלדעת השו”ע מהני רק עם קנין, שלמאי דקי”ל שמהני קנין רק בפני בי”ד חשוב, לא יועיל קנין אלא א”כ נעשה בפני בי”ד חשוב.
- דין שותף כשיש לו בעלות חלקית בחברה
ועתה יש לדון מדין ה’ערבות’ שכתב בהסכם שנעשה ביניהם, שיהיה מדין ‘תנאי בשותפות’.
במקרה שלפנינו, המארגן שותף בחברה עצמה, ב10%, זוהי התמורה שלו בהשקעה, וא”כ כל ההסכם מול המשקיע שבו מפורט מהי ההשקעה ומה חלקו בשותפות, נידון כ’הסכם שותפות’ ולא רק כ’הסכם מכר’ או ‘סרסור’ רגיל.
תחילה יש לדון גם ללא ההתחייבות שלו לערבות, האם השותף חייב במעות לשותפו, היות וכאילו הוא קיבלם בחלק היחסי לחלק שלו.
כך מבואר בדין שותפים שאחד הביא מנה והשני מאתים שבאופנים מסויימים הם חולקים בשווה, כמו שמפורט פרטי הדין בשו”ע הלכות שותפים קע”ו סעיף ה’.
והביא שם השו”ע בסעיף ו’, שאפי’ בגוונא שהם שווים ברווח ובהפסד, אפ”ה לעולם אינו משלם מביתו. כלומר שאין הוא מחוייב לשלם כספים, ורק מפסיד מה שהביא. [והאריכו לבאר שהעיקר כדעה זו ולא כמו שמבואר בסימן צג’ שמשלם מביתו, ויש חילקו שכו”ע מודו בהפסד שלא היה מחמת המו”מ שאינו משלם מביתו, ורק בהפסד ע”י מו”מ אמרינן שישלם מביתו. יעווין שם באריכות ואכ”מ.]
אמנם מבואר שם באחרונים, הובאו הדברים ברע”א שם ובפ”ת ס”ק ח’, שדווקא אם הביאו שניהם מעות, אלא שהאחד הביא פחות מחבירו אזי אמרינן שאינו משלם מביתו, אבל אם לא הביא מידי, אמרינן שהוא שותף גם במעות עצמם וממילא מפסיד מביתו מחצה, כלומר שהאחד משקיע עבור שניהם, וממילא נחשב שכנגדו כאילו הוא לווה על הכספים שכנגד חלקו והוא מכניסם לשותפות.
ומסתבר שדבריהם מיירי, רק באופן שלא הביא כלום ואפ”ה יש לו ‘מחצה’, וע”ז חידשו שהיות ויש לו ‘מחצה’ מסתבר שכאילו יש לו מחצה ממש גם בגוף הממון וכאילו לווה וממילא הוא מפסיד גם כן את חלקו ומשלם מביתו, אבל אם יש לזה שלא הביא מעות רק חלק קטן בלבד, יתכן וזה תמורת מה שעוסק, וא”כ בכהאי גוונא אינו נחשב שמקבל את המעות עצמם ואין הוא אחראי עליהם במקרה של הפסד ואינו משלם מביתו מידי. ולפי”ז במקרה שלפנינו שליזם יש 10%, מסתבר שחלקו הוא חלף עבודתו והשקעתו במיזם, ואין הוא חייב על המעות כלל.
ומבואר שם לדינא ש’הכל לפי תנאם’. וא”כ כל זה, בלא שהתנו, וכמו שהתבאר, אבל כאן מיירי ש’התנו’ שהוא ‘ערב’ וא”כ ‘הכל לפי תנאם’ וממילא הערבות חלה מדין תנאי בשותפות ונחשב כאילו קיבל את המעות לצורכו בהלוואה והוא חייב לשלם מביתו.
- ערבות כחלק מ’הסכם שותפות’
א”כ מעתה, אחרי שהם ‘שותפים’ ו’התנו’ בשותפות שיהיה האחד ערב לחבירו, כלומר שקיבל על עצמו להחזיר מביתו ג”כ, ובכהאי גוונא הכל לפי תנאם, ואין זה תלוי בדיני ‘ערבות’, וכשם ש’השותפות’ חלה, מחמת הקנינים שמועילים כלפיה, ‘שטר’, ‘נתינת כסף’, ‘התחילו לעסוק’, מהני כל ‘תנאי השותפות’, וכמו בכל מעשה קנין במקח שחל ממילא כל תנאי המקח.
ובאמת שלפי”ז נראה שההגדרה שלו תהיה כ’לווה’ ממש על חלק מהכספים, משום שהתחייב להחזיר אותם כשותף, וממילא כאילו קיבלם לעצמו, אלא שיתכן שהוסיף והתנה שחיובו מוגבל רק מקרקע ‘הבטוחה’ וכמו שנדון בהמשך הדברים[4] .
- בירור לשון השטר
אולם לאחר הבירור ההלכתי עדיין יש לדון, בפירוש ה’לשון’ של השטר. שאולי ה’לשון’ ‘ערבות על ‘ההשקעה’ איננו ‘לשון מפורש’, שכן אפשר לפרש שכוונתו ‘אחראי על ההשקעה’ כפי שטוען הנתבע, ואז ניזל בתר הכלל שאזלינן בתר ‘כוונת הדברים’, ומסתבר שאין התחייבות כזו. [אם אכן זו היתה כוונת הדברים, נראה שלא היה נכון לכתוב ערב לצד ב’, אלא ערב על ההשקעה. וכ”ז בכלל הספק האם זה הופך את זה ללשון מפורשת.]
אולם מאידך המשך הסעיף בענין ה’בטוחה’ מתייחס מפורשות ל’ערבות כספית’ וכל הסעיף נכתב ברצף אחד, כך שלכא’ שוב נראה ברור שכל הלשון מתייחס להשקעת הכספים, וממילא פירוש הלשון הוא ‘ערבות’ על הממון.
אולם ישנה אפשרות לפרש את ה’ערבות’, שהערבות מוגבלת רק ל’בטוחה’ וכך מתפרש הסעיף: צד א’ קיבל על עצמו ערבות על ההשקעה, והערבות מוגבלת ל-קרקעות שרשומים .. יעמדו לערבות … הנ”ל, כלומר שהוכיח סופו על תחילתו, שכוונת הערבות בהתחלה היא ערבות רק מתוך הקרקעות הנ”ל [הנ”ל*,* יכול להתייחס גם באופן כללי על סכום ההשקעה שבשטר] .
ויש מקום לומר כטענת התובע, שזה תוספת על ה’ערבות הכללית’, ופירושו שצד א’ קיבל ערבות, ובנוסף הוא מייחד את הקרקע המדוברת לפרעון הערבות.
ונראה שמכלל ‘ספק’ ב’לשון’ לא יצא, וממילא אין זה ‘לשון מפורש’ וא”כ אזלינן בתר הכוונה, ומסתבר שאין כאן ערבות כללית להשבת הכספים.
[אין להוכיח מזה, שהסכים לתת בטוחה נכס אחר, על ה’הבנה המסחרית’ שהסכים לקחת גם התחייבות על הכסף עצמו, שכן יש הגיון שיסכים לשעבד קרקע דומה, בשל ‘לקיחת סיכון’ שהיא בתחום ‘ההשקעה’ שלו, אבל לא יותר מזה, שיביא גם את כל הכסף חזרה מביתו.
במקרה של ‘הלוואת כספים’ להשקעה, שהכסף עצמו בכל מקרה חוזר, אין הסתברות עסקית לתמורה כזו של בעלות על יותר מ50% מההשקעה.
יש לציין, שאילולי הפתיח של הפיסקה שאומרת שצד א’ קיבל על עצמו ערבות על ההשקעה, לא היה מהני מה שמתחייב ערבות מבטוחה. משום הכלל של ‘מנה אין כאן משכון אין כאן’, כלומר שהיכא שאדם מתחייב שיעבוד בלי חוב מוקדם לא מהני. ואמנם נחלקו הראשונים, האם לא מהני רק לגבי קנין וקידושי אשה, אבל עצם השיעבוד והחוב חלים, או שבכהאי גוונא לא חל שיעבוד כלל. ונראה שנחלקו בזה הפוסקים להלכה באבן העזר ….. . אולם תחילת הסעיף מבאר שיש גם התחייבות על עצמו, וישנה התניה והגבלה לחוב זה שיפרע רק מתוך ה’בטוחה’.
ויש לדון במקרה של שיעבוד כעין זה ללא התחייבות בתוך הסכם שותפות, מהטעם שכתבתי לעיל, שזה נכלל ב’תנאי השותפות’ וממילא גם ליכא חסרון של שיעבוד ללא חוב, דזה גילוי שקיבל לעצמו המעות.
למעשה במקרה שלפנינו כאמור השיעבוד בודאי חל על הבטוחה.
והרי זה דומה ל’אפותיקי מפורש’ שלא יהיה לך פרעון אלא מזו, [ויש בה כמה נ”מ לדינא,] ומ”מ הלווה עצמו לעולם יכול לסלקו בזוזי [כמבואר בסימן קי”ז בסמ”ע סק”ו, ובש”ך שם סק”ב האריך להביא ראיות על כך].
- ערבות על חלקו או על כל הקרקע
לשאלת בית הדין, מתברר שמורשה החתימה בחברה שע”ש הקרקעות של ה’בטוחה’ הוא אכן הנתבע, כך שאמנם נכון שיש לו רק בעלות חלקית אבל מ”מ הוא מורשה חתימה לבד, וא”כ יש לומר שבתור מורשה חתימה אכן שיעבד את כל החברה, שכן אין שם שום מגבלה או איזה כוונה שהוא משעבד רק את חלקו.
בענין זה נראה שה’לשון’ כן ברורה, והבטוחה מהקרקעות שע”ש חברת .. ללא שום תנאי או מגבלה.
ונראה שהדברים הם ממ”נ, אם הרישא של הסעיף פירושו ‘ערבות אישית’ הרי שאין בזה נפקותא, שהרי יכול להיפרע ממון אחר שלו, ואם ה’ערבות’ פירושה כפי שמופיע בהמשך רק מוגבלת ל’בטוחה’ מהקרקע, מפורש בתחילת הסעיף שהנתבע קיבל אחריות מלאה על ה’השקעה’ ובהמשך מפרט שלשם כך הוא משעבד את ה’בטוחה’ להשבת כספי ההשקעה, וא”א לאחוז את החבל משתי קצותיו.
אם אכן השותפים לא נתנו לו סמכות על כך, הרי שהם יכולים לדון מולו, אבל יש תוקף מחייב לחתימתו שכן הוא ‘מורשה חתימה’ וחתימתו מחייבת את החברה.
בהמשך היתה הבהרה: שהחתימה מחייבת רק עם ‘חותמת’ ובהסכם זה ישנה חתימה רק בשמו הפרטי [ולא מצורף חותמת החברה של ‘הבטוחה’] וממילא ההתחייבות שלו איננה מחייבת את כלל ה’חברה’ אלא רק על החלק השייך לו .
הוצגו בפני בית הדין מסמכי חברה רבים בהם חותם ‘מורשה החתימה’ בלבד ללא החותמת.
ובסברא נראה שאין זו טענה למעשה, דמ”מ יתכן ואכן אין תוקף לחתימה אם היא לא כפי שהיא נקבעה, אלא שבד”כ הוא עומד מאחרי חתימתו ומקבל את ההסכמים שהוא חתום עליהם, אבל כאן שלטענתו הוא לא קיבל רשות לחייב את החברה, ואכן הוא לא התכווין לחתום בשמה של החברה, נראה שא”א לכוף אותו על סמך חתימה שהיא איננה קבילה.
ובאמת ששאלה זו היא רוחבית, היות והיא מצויה, וההכרעה תהיה לפי ההתיחסות המשפטית למקרה כזה.
בית הדין פנה למומחה לשם בדיקת ההתיחסות המשפטית.
המענה שהתקבל, שאכן במקרים שברור שהחתימה בשם החברה, כגון עם חותם על בלנק של החברה, או על כל מסמך אחר רשמי שלה, זה מתקבל כחתימה מחייבת.
אולם במקרה כזה, שהחתימה נעשתה שלא בתור מייצג, שהרי ההסכם עצמו לא מתייחס לאותה החברה ש’מחזיקה בבטוחה’ אלא שבאיזכור הערבות מאותה הקרקע הובא שם החברה, וע”ז חתם המורשה בסוף המסמך, במקרה כזה, קשה לקבל חתימה שלא כפי שהוסכם וכפי שנקבע במורשי החתימה של החברה[5].
ולכא’ היה מקום לומר שהיות והחתימה לא מחייבת, יהיה כעין ‘מקח טעות’ שהרי כחלק מההסכם כולו הובטח ע”י הנתבע ‘המארגן’ ‘בטוחה’ שמשמעותה מכל ‘הקרקע’ המדוברת, וא”כ אם נימא שזה לא תופס מטעם טכני של חוסר חתימה, א”כ על דעת זה הוא לא מעונין בעיסקה והיא מתבטלת, וא”כ הוא יכול לדרוש את הכספים מדין ‘ביטול מקח’ .
אולם נראה שאין זה טענה מב’ טעמים: א. הכספים אינם, והם הוצאו כדין כפי שסוכם, ובמקרה שהמוכר לא התכווין להטעותו[6], אין לו חיוב על המעות. ב. מצורת ההסכם, וכפי שנאמר בע”פ, מוסכם שדיבור זה לא היה משהוא מרכזי בהסכם אלא התווסף תוכ”ד הכתיבה ולכן נוצר ויכוח כלפיו וממילא אין נראה שיחשב כתנאי בסיסי שע”י יכול לבטל את המקח.
- גביה מהקרקע כעת או להמתין
אכן אם החוב הוא כעת, אין חיוב לאדם להמתין אחרי שהגיע זמן הפרעון.
ואע”פ שמצינו ש’מסדרים לבע”ח’, וכאן לטענתו של הנתבע מדובר בכל נכסיו, ואם יוטל עליו להחזיר את הכספים לא ישאר לו כלום.
לכאורה לא נזדקק לטענת הנתבע דמבואר בסימן צ”ז סעיף כ”ט, מחלוקת האם יש דין ‘מסדרים’ רק בהלוואה או גם בשאר חובות כגון ‘ערב’ מספק ?? בנוסף מבואר שם סעיף כג’ שרק בכלים ‘מסדרים’ ולא ב’סחורה’.
אך עדיין יש לשקול את הדברים במאזני צדק, כפי שכתב שם החת”ס במקום, ש’סחורה בחנות’ היות ועיקר חיותו ומסחרו של האדם ממכירה בהקפה, ואם יקחו לאדם את הסחורה שבחנותו נמצא שנוטלים את פרנסתו, יתכן ועוברים על ‘נפש הוא חובל’, וזה כתב הרמ”א שם סט”ו שאסור גם בשאר חובות, ורק האיסור ‘לבוא אל ביתו’ של החייב יש דרשא שנאמר רק בלווה, וא”כ גם במקרה שלפנינו צריך להיזהר שלא יהיה בכלל ‘נפש הוא חובל’ .
אולם מכנגד עומדת טענת התובע, שאם אכן הנתבע ושותפיו שם חושבים שנכון ושווה להמתין, הרי שעליהם למצוא מקור כספים אחר, במקום הבטוחה ואין להם זכות להגביל אותו מלממש את זכותו, ובפרט שהוא אכן זקוק להשבת כספים אלו שבחלקם נלקחו בהלוואה .
מסקנת הדברים
נראה שלשון השטר לגבי קבלת ה’ערבות’ אישית כללית אינה ברורה דיו, ואזלינן בתר ‘כוונת הדברים’ ולכן אין כאן ערבות אישית מכלל נכסיו .
ישנה התחייבות כלפי הקרקע שהוסכמה כ’בטוחה’ כדין ‘אפותיקי’, ויש זכות לתובע לדרוש את המכירה שלה כעת לפרעון מיידי, בהתחשבות מול הנתבע .
ההתחיבות היא רק כנגד חלקו של הנתבע ולא הקרקע כולה.
פסק הדין
- סך כל הכספים ששולמו, אחרי קיזוז החזרים שהיו בין הצדדים, לאחר הגשת כל הדוחות המפורטים הוסכם שהוא 1,805,800 [מליון ושמונה מאות חמשת אלפים ושמונה מאות שקל]
- הנתבע אינו חייב לשלם מכספו הפרטי.
- החלק ששייך לנתבע בקרקעות הנמצאות ב… הרשומות ע”ש חברת … משועבד לתובע, והוא יכול לבקש לממש את השיעבוד באופן מיידי.
- באם הנתבע מעוניין עליו להציג חלופה לכספים תוך 45 יום.
- באם לא נמצאה חלופה רשאי התובע להירשם כבעלים על חלקו של השותף, וממילא אח”כ הקרקע תשביח ברשותו.
- במידה והנתבע לא מביא כספים חלופיים, והתובע יחליט על רצונו למימוש מיידי, יסכמו הצדדים איך יוציאו את החלק שלו למכירה בכדי להגיע למקסימום הכספים שיתקבלו לטובת פרעון החוב, שאר השותפים קודמים בזכות הקניה בפועלהשותפים יכולים לעכב את המכירה של טענה זו, שממילא נחשב מכירה קודם זמנה, שאין לשותף זכות על כך..
הוצאות :
הצדדים התנהלו בדיון בהגינות ובתום לב, ולכן כל צד ישא בהוצאות שלו עצמו.
[1] יש לציין שיש מקרים בהם נדון לבטל את השטר כולו, אל אף החתימה. כגון בדבר שלא יתכן שהייתה הסכמה כזו, וברור לחלוטין שהחותם לא היה מקבל דבר כזה. כך כתב הגאון ר’ אשר וייס שליט”א והאריך בראיות שבכהאי גוונא אכן אין תוקף לחתימה. ברור, שבכדי להשתמש בחידוש זה, צריך שזה יהיה דבר שלא יתכן בשום פנים להסכמה כעין זו. וצריך זהירות יתירה בדבר, לבטל מסמך חתום כדין בשל טענה זו. בכ”א המקרה שלפנינו אינו עומד במבחן זה.
[2] עצם זה שהערבות היא על ‘תנאי’, תלויה באותה מחלוקת שהובאה לעיל לגבי ‘ערבות על מכר’ האם חלה או לא, כמבואר שם בשו”ע בסעיף שאחרי זה, ונו”כ שם.
[3] במקרה שלפנינו, ישנם כספים בסך כללי של 130 אלף ₪ ששולמו לערבי, ואכן כלפיהם יהיה תלוי במחלוקת הנ”ל. השו”ע הכריע בסימן קל”א ס”ה שחלה ערבות לנכרי, אולם ברע”א הביא שם במקום את מחלוקת הראשונים. ולכן מספק נראה שא”א להוציא על סמך ערבות לנכרי .
[4] במקרה של ‘השקעת כספים’ שחוזרת באמצעות ‘ערבות’ ובנוסף יש היתכנות ל’רווח’, ישנו דיון מצד הלכות ריבית, וברור שהיו צריכים לעשות ‘היתר עיסקא’.
טענת הנתבע, שיש להוכיח מכך שלא נעשה ‘היתר עיסקא’ ביניהם אע”פ שהתובע הקפיד על כך מאד מול המלווים שלו, מוכח שגם התובע הבין שאין ‘ערבות’ על הכספים, אינה ראיה שאפשר להוכיח ממנה על כוונת הצדדים, שכן לא מדובר בהלוואה ישירה עם ריבית, אלא בצורה של ‘השקעה’ ו’ערבות’ ורובא דאינשי לא מודעים לכך שיתכן שגם בזה יהיה איסור ריבית.
ומ”מ לכא’ יש מקום לדון האם יש לאסור לקבל פירעון כזה, ואע”פ שאין כאן ‘ריבית דאורייתא’ משום שלא הוי ‘דרך הלוואה’, אולם ריבית דרבנן יש כאן, ונחלקו ביו”ד סימן קס”ו סעיף ג’ האם אפשר לקזז מפירעון ההלוואה בכדי שמה שנתן קודם לא יחשב ריבית, והכי קי”ל, שזה נחשב ל’נתינה לכתחילה’ ולא כמו ‘חזרה’ שברבית דרבנן אינו מחוייב להחזירה, ומ”מ הנידון למעשה יהיה רק לקזז תשלום כפועל על מה שהיה צריך להוסיף לו שעושה גם בשבילו. ואה”נ שאם המסקנא תהיה שמשיב לו את כל הכספים, א”כ נצטרך לחשב קיזוז זה.
ואכ”מ לדיני ריבית שהם נושא בפני עצמו, ויש להקפיד ולברר בכל מקרה לגופו, ובכל מקרה, סופו של דבר לאחר המסקנות המעשיות אין בהם נפקותא למקרה דנן.
[5] ובפרט שלא ברור לחלוטין שחתם על המסמם בתור ‘מורשה חתימה’, ורק במקרים שברור שחתם בתור ‘מורשה’, אלא שלא השלים את החתימה המבוקשת במקרים שהוזכרו יקיימו את החתימה ויתנו לה תוקף.
[6] במקרה שידע ממום ומכר וגרם הוצאות לקונה, חייב הוא לשלם כמבואר בסימן רל”ז סעיף כא אולם זה רק ב’מזיד’ ואין נראה שכאן זה מוכרח עד כדי כך שנוכל לחייב אותו מדין זה.