שאלה:
עשיתי קניה בסופר השכונתי בערב חנוכה. בחנות ישנה גם קונדיטוריה שמוכרת דברי מאפה טריים, וקניתי שם סופגניות מיוחדות. כשהגעתי לביתי, עברתי על החשבון כהרגלי, וגילתי שמתוך טעות שילמתי רק על חלק מהסופגניות. כעת החנות סגורה.
האם מותר לי לאכול את הסופגניות שלא שילמתי עליהם, ע”מ לשלם עבורם מחר?
תשובה:
יש מקום לדון מצד ‘אומדנא דמוכח’. מפאת שברור שביום למחרת, החנות לא תוכל למכור את הסופגניה, וא”כ באכילתו הרי הוא מונע ממנה הפסד. ואע”פ שפשוט שבעה”ב אינו מתרצה בשל כך שיקחו ללא תשלום על סמך תשלום מאוחר יותר, אולם כאשר ארע דבר זה בטעות, והקונה חוזר ביושר לשלם, מסתבר שכך רצונו בכדי שלא יפסיד.
מצינו בכמה מקומות בגמ’ שכאשר יש ‘אומדנא ברורה’, מועיל הדבר כאילו פירש ממש, ולא צריך אף ‘גילוי מילתא’ ע”ז, לעומת מקומות שבהם מועילה ה’אומדנא’ רק לאחר ‘גילוי מילתא’[1].
אולם ברור שא”א לבוא לביתו של אדם, ועל סמך אומדנא, ברורה ככל שתהיה, ליקח דברים מביתו.
ולהדיא מצינו שלא מהני לפרש דעתו של אדם, כאשר הוא בפועל לא חשב כך, במה דקיי”ל[2] כדברי אביי ש’יאוש שלא מדעת לא מהני’[3]. כלומר חפץ שאבד לאדם ואין בו סימן, אע”פ שברור לנו שכשידע האדם שאיבד את החפץ יתייאש, אפ”ה היות וכעת אינו יודע שאבדה לו לא מהני.
והחילוק בין הדברים, שאומדנא מועילה רק במקום שהאדם עשה ‘מעשה’ ואנו מפרשים את המעשה ע”י אומדנא, באילו תנאים נתן ובאילו נסיבות ומה כלול במתנתו וכיוצא בזה, אבל א”א ע”י ‘אומדנא’ ברורה ככל שתהיה לפרש דעתו של אדם ולקבוע שזהו רצונו ועל סמך כן לפעול בשמו[4].
אולם אם מדובר במקרה שהחנות נוהגת ‘לרשום בהקפה’ ללקוחות הקבועים שלה, וגם הקונה המדובר מנהל חשבון כזה, מסתבר שבחנות כזו, כל קניה בחנות מקנה את המוצרים לקונה גם ללא תשלום, וגם אם שכח ‘לרשום’, במקרה כזה שיש אומד הדעת שניחא לחנות, יוכל להשתמש.
[ונראה שנאמר כן רק במקרה שלפנינו וכיוצ”ב, ש’אומד הדעת’ שניחא לחנות בכך, אלא שהבעיה היא שא”א להסתמך על כך שמחמת זה תחול מכירה ללא תשלום. אבל במוצר ‘רגיל’, אין ‘אומד הדעת’ שהחנות מסכימה לכך, משום שפעמים שוכח לרשום, וההסכמה למכור ב’הקפה’ רק אם ‘רשם’ בפועל את הקפתו. ויש לדון ולברר בכל מקרה לגופו.]
ויש לדון בלוקח שאינו מנהל רישום, האם אפ”ה היות וכך דרך החנות, יוכל גם הוא לסמוך על זה, במקרה שיש ‘אומד הדעת’.
ועדיין יש לדון שיחול הקנין מטעם אחר, מדין ‘זכין לאדם שלא בפניו’, בדין זה התחדש שאפשר לפעול דברים בממון של אחר כשהם לזכותו. וגם כאן הרי זכות היא לו שרוצה למכור את הדבר, ונוח לו שהקונה יזכה וישתמש והוא לא יופסד, וישלם עליו לאחר מכן.
ומצינו בזה מחלוקת בפוסקים[5] האם רק אפשר לזכות לאדם שלא מדעתו כלומר להכניס לרשותו, או שאף לזכות מאדם, כלומר להוציא מרשותו של אדם, אפשר מחמת ניחותא זו.
ולדעות אלו, באמת יכול כל אדם להיות כ’שלוחו’ של חבירו בכל דבר ש’אומד הדעת’ מבררו לחלוטין[6].
וזהו חידוש גדול, וצריך לבחון כל מקרה לגופו.
למעשה הרמ”א הכריע כדעה זו[7], וכך הכריעו למעשה הרבה מהאחרונים.
ולכא’ מחלוקת זו, תלויה בהגדרת ‘זכין’ האם הוי מטעם ‘זכיה’ או מטעם ‘שליחות’. שאם הוי מטעם ‘זכיה’ א”כ לא שייך כלל לעשות מעשים בשם האדם, אלא רק להכניס לרשותו. ואם הוי מטעם ‘שליחות’ א”כ מסתבר שכל מקום שאמדינן שכך הוא דעתו, יכול האדם להיות כשלוחו, וממילא מהני בין לזכות לו ובין להוציא ממנו כשזה זכות לו.
אלא שא”כ צ”ע למעשה, שהרי נפסק להלכה[8] שמהני זכיה לקטן, ומבואר בראשונים להדיא שזה תלוי בב’ הצדדים הנ”ל, שאם מטעם ‘שליחות’, אין שליחות לקטן, ואי מטעם ‘זכיה’ גם לקטן התחדש זכיה.
ויש שחילקו[9] שהחסרון בשליחות לקטן זה שאין בכוחו למנות שליח, אבל היכא דלא בעינן מינוי מהני גם בקטן. וצ”ע דלכא’ לא נתחדש כלל פרשת ‘שליחות’ בקטן ד’איש’ כתוב בפרשה.
וראיה ברורה שאין לחלק כן[10], ממה דאמרינן בגמ’[11] לגבי ‘חצר’ לקטן, שאם קנין חצר מהני מדין ‘שליחות’ לא מהני בקטן משום שהוא אינו בתורת שליחות. ובחצר הרי אין שום צורך במינוי, ואע”פ כן מפורש שלא מהני בקטן, כלומר שגם שליחות ללא מינוי ליכא בקטן. וצ”ע למעשה[12].
אמנם מצינו בפוסקים[13], שהיכא שאמדינן דעתו של האדם שמרשה להשתמש בשלו ואפילו בשימוש של כילוי, כגון נתינת דבר מאכל בפני אורח שלא מעת בעה”ב, מותר לסמוך על אומד הדעת הזו.
וכבר ביארו האחרונים לחלק מדברי הגמ’ בב”מ גבי ייאוש שלא מדעת בהם מבואר שא”א לסמוך על ‘אומד דעת’ האדם במקרה כזה, דלא הותר מטעם זה אלא שימוש בממון חבירו, ואפילו שימוש של כילוי, שרצון האדם שיהנה ממנו אחר, הרי הוא כחלק משימוש הבעלים עצמו בחפץ, אבל א”א להקנות או להחיל חלויות בחפץ של הבעלים מטעם זה.
אולם במקרה שלפנינו נראה שאין זה ביטוי לצורת הבעלות בדבר שעומד למכירה, ולא נוכל מטעם זה לדונו כחלק משימושי הבעלים בחפץ, באופן שיתיר לעשות כן שלא מדעת.
למעשה יש להתיר לאכול את הסופגניות, משום ‘השבת אבידה’.
שהרי כל אדם מחוייב מדין ‘השבת אבידה’ לדאוג שחבירו לא יופסד. ומצינו דוגמא כזו שצריך ‘למכור’ חפץ של חבירו בשביל למנוע ממנו הפסד, בהפקיד פירות אצל חבירו, ויש חשש שיופסדו והבעלים אינם כאן להודיע להם, מחוייב השומר למכור את הפקדון ע”מ שלא יופסד בעה”ב[14].
ונחלקו[15] האם הוא מחיובי השמירה, או שאפילו שהמכירה סותרת לחיובי השמירה של השומר שכן צריך הוא לשמור את החפץ בעין ולהחזירו לבעלים, מ”מ מחוייב לעשות כן מדין ‘השבת אבידה’. [16]
וא”כ נראה שה”ה למקרה שלפנינו, מאחר והחפץ של חבירו הגיע לידו בטעות, מחוייב מדין ‘השבת אבידה’ למוכרו ולהציל הבעלים מהפסד, ועל כן, יכול לאוכלם ולשלם לבעלים את דמיהם.
מסקנא למעשה:
כאשר החנות אינה מוכרת בהקפה, לא מועיל ‘אומד הדעת’, שכן אומד דעת ברור מועיל רק לפרש מעשה של אדם, אבל לא מועיל לעשות מעשים בשמו של אדם.
כאשר החנות מוכרת בהקפה, אע”פ שלא רשם את הקניה, יוכל לאוכלה משום אומד הדעת. ויש מקום להסתפק למעשה במקרה שהחנות רושמת, אבל הקונה הנוכחי אינו מנהל רישום כזה.
ישנם דעות שגם אמרינן ‘זכין מאדם’ שלא בפניו, ולדעתם יוכל להשתמש ללא תשלום. וכך מפורש ברמ”א, והרבה אחרונים הכריעו כדבריו. ולמעשה צל”ע.
שימוש בשל אדם שלא מדעתו, היכא שיש אומד הדעת, הרבה פוסקים התירו. במקרה שלפנינו אין נראה שזה דרך ‘שימוש’ אלא דרך ‘מכירה’.
מדין ‘השבת אבידה’ נראה שמותר להשתמש ללא תשלום ע”מ להחזיר דמיו לבעלים.
יעויין מה שיש לדון עוד בהרחבה ובגדרי הדינים, במאמר המפורסם באתר, ‘האם ומתי אפשר לעשות מעשים בשמו של אדם, ע”י אומדן דעתו’ של הרב דוד קסטנר שליט”א.
[1] יעויין במאמר של הרב אהוד חדד שליט”א בעניין ‘אומד הדעת’, המתפרסם באתר.
[2] מסכת ב”מ בריש פרק אלו מציאות.
[3] ונראה שגם רבא לא פליג על כך, אלא שסובר, שכשהמציאות מכריחה שכך תהיה דעתו של האדם כשידע מכך, כגון באבידה בלי סימן שכשידע על כך שנאבדה לו האבידה הוא אכן יתיאש, זה כבר חל מעתה.
ומצינו כן ב’זוטו של ים’ כלומר אבידה ש’אבודה ממנו ומכל אדם’ שמהני לכו”ע גם קודם שידע, ויש בראשונים שביארו שזה מדין ‘יאוש’. והביאור שמצב כזה מכריח את היאוש באפון מוחלט, ולא תלוי כלל בגילוי דעתו בפועל, וממילא לכו”ע מהני כבר מעתה.
[4] מצינו לגבי ‘דבר מצווה’ שאמרינן ש’ניחא לאיניש שיעביד מצווה בממונו’. ומבואר שגם היכא שצריך ‘קנין’ מהני ולא רק ‘שימוש’. כגון ב’טלית’ לגבי ברכה, וכגון לגבי ד’ מינים ביום הראשון דבעינן לכם. וצ”ל שנחשב שדעתו של האדם על כך, ולא הוי שלא מדעתו. וצ”ב.
[5] בתרומת הדשן חידש כן. ובקצות החושן סימן רמ”ג הביא דבריו ופליג עליו.
[6] ולאו דווקא ב’תרומה’ שהדבר עומד לכך. שהרי התרומת הדשן הוכיח כן מדין זכית גט לאשה היכא שודאי ניחא לאשה, ובודאי שא”א לומר שאשה עומדת לגירושין.
[7] ביו”ד סימן שכ”ח פסק הרמ”א כדברי התרומת הדשן הנ”ל, שאפשר להפריש חלה מעיסת הבעלים, היכא שניחא ליה. ובפשטות השו”ע פליג, וכך כתב שם הט”ז.
אולם אפשר שזה רק בחלות תרומה שיש דין ‘לדעתכם’ כמו שמבואר בגמ’ בריש אלו מציאות, אבל בעיקר החידוש שאמרינן גם ‘זכין מאדם’ גם השו”ע יודה.
וקשה ממה שכתב השו”ע עצמו שם בסימן של”א, כדעת הרמב”ם, שגם בתרומה מהני בלא שליחות, היכא שהבעלים גילה שניחא ליה, ודלא כמסקנת הגמ’ שבעינן ‘לדעתכם’, ולכא’ ה”ה היכא שהוי לו זכות גמור, וצ”ע. ואכ”מ.
[8] חו”מ סימן רמ”ג סעיף י”ח.
[9] כך מובא בשם הגר”ח בכמה מקומות.
[10] בהערה בסוגרים בברכת שמואל כתוב שאפשר ליישב מחצר ע”פ מה שכתב הגר”ח במקום אחר בגדר הקנין, וחלוק מ’זיכוי’ ע”י אחר. לא מצאתי ולא הבנתי.
[11] ב”מ דף י’.
[12] ואולי י”ל שהכרעת הרמ”א כדברי התרומת הדשן, רק היכא שהדבר עצמו עומד לכך, ולא בכל מקום, ודלא כדברי התרומת הדשן עצמו, וצ”ע.
[13] כך חידש הש”ך בריש סימן שנ”ח וחילק מסוגית הגמ’ בב”מ.
בלשונו נראה שהחילוק אם זה בדיעבד והוא לא מרוצה מזה, או שהוא רוצה בזה. ונראה שכוונתו מחמת מה שכתבתי למעלה.
[14] ובאמת שצריך להבין איך מהני, והלא לשיטות שלא אמרינן ‘זכין מאדם’ וכמבואר לעיל, א”כ האיך באמת יוכל למכור דבר שאינו שלו.
ויש שרצו לפרש, שהיות והדבר עומד להיפסד, א”כ הוי כאילו כבר אינו ברשותו, וא”כ נחשב שרק ‘מזכה’ לבעלים את הדמים שלא יפסידם. ומ”מ צל”ע, שהרי אינו יכול לעשות את ‘מעשה הקנין’ על דבר שאינו שלו, שזה מעשה להוציא.
ואולי י”ל לשיטות הללו, שאה”נ שלא חל מכר, אלא שיכול הקונה להשתמש בהם כשלו, ולגבי שימוש מהני אומד הדעת של האדם, וכמבואר לעיל. ולפי”ז יצא חידוש, שבדברים שצריך בעלות, כגון אתרוג בערב סוכות וכדו’, אה”נ שלא יועיל מכירת השומר בשם הבעלים ולא הוי כשלו.
[15] מובא להלכה באו”ח סימן .. לגבי מכירת חמץ שהופקד קודם שיאסר. והכריע שם המ”ב שהוי מדין ‘השבת אבידה’ ולא מחיובי שומרים. ונ”מ שאם לא עשה כן, פטור מלשלם.
[16] ובאמת שיש מקום לדון, שכאן הלא הוי ‘גזילה’ בידו, משום שלמעשה לקח מדעת ללא תשלום, והוי גזילה בשוגג, וממילא חייב עליה.
אולם, הרי יוכל להשיבה בעין, ויכול לומר לו ‘הרי שלך לפניך’ שהרי אינו ניכר שהופסד, וא”כ שוב הוי טובת הבעלים שישתמש בהם ויחזיר לו הדמים, ולא הדבר בעין.