מדיניות

מדיניות בית הדין

בית הדין הוקם על מנת להרים קרן התורה וקרן הדיינים הדנים ע”פ דין תורה, ולפיכך הציב לעצמו שתי מטרות מרכזיות: האחת להעמיד דיינים מומחים בענייני הלכה וכן בקיאים בענייני המציאות העסקית העדכנית. השנייה ליצור סטנדרטים חדשים בצורת ההתנהלות של בית הדין.

לשם כך ביה”ד רואה חשיבות לפרסם את מדיניותו במישורים השונים של התנהלות בית הדין.

בעלי הדין

תפקידו של ביה”ד הוא להכריע במחלוקת בין שני בעלי הדין, שני הצדדים סבורים שהצדק עימם והם מצפים מביה”ד שיסכים עם דעתם זו, דבר שכמובן הוא מן הנמנע.

ולפיכך ביה”ד רואה חשיבות רבה בהתנהלות הדיונים באופן שבעלי הדין יהיו בטוחים שביה”ד שמע אותם במלוא ההקשבה, הבין את הרקע לחילוקי הדעות בין הצדדים על בוריו, ולמד היטב את טענותיהם.

לשם כך יש לנהל את הדיונים באופן שיביא את בעלי הדין להבנה כי ביה”ד שמע אותם כראוי והבין הן את העובדות והן את הטענות של שני בעלי הדין, יש לנהל דיונים ברצף וללא שיהוי רב בין דיון לדיון ובין הצגת חומר אחד למשנהו, כמו כן ביה”ד רואה חשיבות רבה בכתיבת פרוטוקולים, אשר לבד מהתועלת לדיינים בכך, על ידם יוכלו בעלי הדין לראות האם דבריהם וטענותיהם הובנו כראוי.

כתבי תביעה והגנה

ע”פ דין תורה אין התובע חייב לגלות קודם הדיון את טענותיו לבעל דינו, ועל כך נאמר “עביד איניש דלא מגליה טענותיו אלא בבית דין”, דבר זה נועד למנוע מהנתבע את האפשרות להתכונן בשקר לטענות התובע ועל ידי כך עלול ח”ו להגרם עיוות הדין.

כמן כן לענין הבאת הראיות או עדים אין צריכים הצדדים לגלות מראש את כל מה שיש באמתחתם כנגד בעל הדין, וזאת על מנת לאפשר להם להציג את הדברים בזמן ובצורה שהם יראו זאת לנכון, בכדי שהאמת תוכל להתברר.

מנגד בית הדין שומר גם על זכויותיו של בעל הדין, ולא תמיד נדרשת תשובה מיידית כנגד הטענות, ובמדת הצורך מאפשר ביה”ד לבעל הדין ללמוד את הטענות הראיות וההוכחות שעלו בדיון כדי שיוכל להשיב עליהם כראוי, וביה”ד ישקול את הדבר לגופו על איזו טענה יש להשיב באופן מיידי, גם אם אינה תשובה מלאה, ועל איזו טענה או ראיה יש לתת לבעל דין זמן להתבונן ולהשיב לאחר מכן.

אמנם את ‘נושא התביעה’ חייב התובע להביא לידיעת הנתבע, ולכן בפתיחת התיק והזמנת הנתבע לדין נדרש התובע לכתוב מה הוא נושא התביעה, וכשיבוא הדבר לידיעת הנתבע יתכן שהוא יסכים לתביעה ויגיע להבנות עם התובע קודם ההתדיינות, וכן במידה שהצדדים יגיעו לדיון, ידע הנתבע להציג את עמדתו וטענותיו כפי שהוא רואה אותם .

סיכומים בכתב

פעמים רבות חשים בעלי הדין לקראת סוף הליך ההתדיינות בבית הדין בצורך להעלות על הכתב את סיכומי טענותיהם, בפרט במקרים בהם הדיון מורכב מפרטים רבים וטענות שונות.

ואכן לסיכומים אלו יש תועלת רבה, הן לבעלי הדין שיודעים שבכך ביה”ד קיבל לידיו את מכלול טענותיהם באופן מסודר, וכפי שהם עצמם רואים את הדברים, וגם לביה”ד יש תועלת בקבלת התמונה השלמה כפי שרואים אותה בעלי הדין.

ומתוך כך לרוב ביה”ד מאשר למבקש להגיש סיכומים בכתב ולבקש מהצד השני להגיב על כך בכתב. יתכן שההליך יהיה על דרך סיכום של צד אחד ותגובת הצד השני, ויתכן שביה”ד יבקש משני הצדדים להעלות את סיכומי עמדתם על הכתב ולאחר מכן להעבירם לתגובת הצד השני.

ביה”ד יכול להגביל את אורך הסיכומים, שכל מטרתם להקל ולא להכביד, וכן את הזמן הן לעצם הגשת הסיכומים והן לזמן התגובה על סיכומי הצד השני. יתכן שביה”ד אף יאפשר לבעלי הדין להגיב על תגובת הצד השני.

חוות דעת מומחה

יש נושאים שעל מנת להכריע בהם נדרשת חוות דעת מומחה בתחום שעליו נסוב הדיון. פעמים שמספיקה התייעצות כללית בלי קשר למקרה הפרטני ופעמים שצריך חוו”ד פרטנית על המקרה המדובר.

בית הדין יבחר בדרך שנראית לו נכונה וצודקת לבירור הנושאים הנצרכים, ואף יהיה זה שיבחר את נותן חוות הדעת ויעמוד מולו לתיאום וכדו’ בכדי שהחוו”ד תהיה ניטרלית ככל שניתן.

עלות המומחה תוטל על הצדדים בתוספת אגרת מומחה, אלא אם כן יסבור ביה”ד מסיבות שונות כי יש להטיל את העלות רק על אחד הצדדים.

בית הדין יציג את מכלול הנתונים בפני המומחה, ואת הנקודות בהם הוא נדרש להכריע. לאחר קבלת חוו”ד, יראה בית הדין אם ניתן מענה לכל השאלות שאליהם הוא נדרש, ובמידת הצורך ישאל שאלות להבהרה או להשלמה.

הצדדים יקבלו את חוות הדעת לידיהם קודם מתן ההכרעה על ידי ביה”ד, ובאופן עקרוני יוכלו להגיש השגות והערות על חוות הדעת.

ביה”ד ישקול מתן אפשרות לצדדים להגיש חוות דעת מטעמם, במכלול השיקולים לכך ילקח בחשבון רמת התועלת שיכולה לבוא מכך וכנגד זה הפסד הזמן והשתהות הדיונים ועוד.

כמו כן ביה”ד אינו מחוייב להכריע על פי חוות הדעת המומחה, אבל מחוייב לקחת במכלול שיקוליו גם את חוות הדעת.

מצוה לפשר

מבואר בגמ’ ובשו”ע שמצווה על הדיינים לפשר, וגדולה מזו כתב השו”ע שכל דיין שמתרחק לעולם מלהכריע ע”פ דין ורק מכריע בדרך פשרה הרי זה משובח. מקור דברי השו”ע הינם בירושלמי שכתב שמזמן רשב”י בטלו כאלה שיודעים לדון דין תורה, ולכן על הדיין להעדיף את דרך הפשרה.

קיימות שתי אופנים של פשרה, האחת היא לאחר שביה”ד שמע את הענין והטענות באופן כללי לפני שלב הדיון לגופן של טענות, ועוד קודם שיש לביה”ד נטיה לאחד הצדדים, מציע ביה”ד לצדדים להתפשר, וזאת כדי למנוע ולחסוך את כל ההתדיינות היכולה להתפרס על פני זמן רב והוצאות שיוציאו על כך הצדדים. פשרה זו דומה יותר להליך גישור, בו מנסים להימנע מהכרעה ומעדיפים להוביל את בעלי הדין להסכמות.

אפשרות נוספת קיימת לביה”ד לנסות להגיע לפשרה בהסכמה היא לאחר שמיעת הטענות וההוכחות, ויש כבר לביה”ד ‘דעת נוטה’ לאחד הצדדים, יכול ביה”ד להציע לצדדים להתפשר על דרך ‘פשרה הקרובה לדין’ ע”פ ראיית ביה”ד בשלב זה. נדגיש כי הדיין מוזהר שלא להטות את הפשרה כשם שמוזהר שלא להטות את הדין.

פשרה זו היא בעלת סיכוי גדול יותר להתקבל כשהצדדים מודעים לכך שההצעה באה על סמך התרשמות בית הדין מטענות הצדדים, ביה”ד יסביר את שיקולי הצעת הפשרה, וכן את הרווח היוצא ממנה בלי השתהות עד לסיום ההתדיינות, הדיון ההלכתי והכרעה הסופית של ביה”ד. אמנם גם פשרה זו זקוקה להסכמת בעלי הדין ואין ביה”ד כופה אותה על בעלי הדין.

פעמים שעל פי ההלכה, ההכרעה היא על דרך הפשרה וכפי המבואר בשו”ע בדינים אלו, והם קיימים באופנים שונים כגון שאין אפשרות סבירה להגיע לחקר האמת לגבי העובדות עצמם, או שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים שגם אז יש פעמים שההכרעה היא לא כדין הספיקות שאומרים בהם המוציא מחבירו עליו הראיה אלא בדרך של פשרה וביה”ד משתדל שתהיה זו ‘פשרה הקרובה לדין’.

כיון שהנידון אימתי יש לביה”ד את היכולת לקבוע כי ההכרעה תהיה על דרך הפשרה, יכולה להיות נתונה לדעות שונות, נכתב בשטר הבוררות של בית הדין כי הצדדים נותנים לביה”ד את הזכות להכריע בדרך פשרה והכל על פי שיקול דעת של ביה”ד.

נדגיש כי פשרה צריכה שתהיה נכונה וצודקת, ומוזהרים על טעות בה כמו שמוזהרים על טעות בדין. לפיכך אחריות הדיינים עדיין כבדה וגדולה להגיע לחקר האמת בכדי שיוכלו להכריע בדרך נכונה והגונה, גם כשהיא מסתמכת גם על דרך הפשרה.

בית הדין יכול להציע לצדדים הכרעה על פי “יושר”, או בדרך של “לפנים משורת הדין”, אמנם אין ביה”ד כופה הכרעה כעין זו ללא הסכמת בעלי הדין.

החלטות ביניים

פעמים שיש צורך במתן החלטות ביניים, כשיש צורך לפעולות מסויימות מבעלי הדין, ביה”ד רשאי להוציא החלטות אלו והן מחייבות את בעלי הדין באופן מוחלט ואין הבדל בין החלטות אלו לפסק דין סופי.

כמו כן פעמים שביה”ד רואה לנכון שגם לאחר מתן הכרעת בית הדין, עליו לדון ולהכריע בהתפתחויות שונות שעלולות להווצר בהמשך דרכם של בעלי הדין, ולשם כך פסק הדין שיתן ביה”ד אינו מסיים את תפקידו, וביה”ד רשאי לתת החלטות ו/או הבהרות נוספות כפי הצורך, ואפשרות זו אף כתובה בשטר הבוררות של בית הדין.

פסקי הדין

פסק הדין צריך לשקף את רוח בית הדין, לא די בכך שהדיינים הגיעו לחקר האמת ולהכרעת ההלכה, אלא פסק הדין צריך גם להניח את דעתם של בעלי הדין, במידה המרבית האפשרית, אנו שואפים לכך שבפסק הדין יוכלו בעלי הדין להבחין כי הדיינים עמלו ועיינו היטב בכל החומרים, ועשו זאת ברצינות ובמקצועיות.

ולכן ביה”ד ישתדל בעז”ה להוציא פסקי דין מנומקים, בהם יבואר הרקע להתדיינות טענות הצדדים וההוכחות בקצרה, ולאחר מכן הדיון ההלכתי והדרך בה הגיעו הדיינים להכרעה. וזאת כדי שיקל על בעלי הדין לקבל בלב רגוע את ההכרעה גם כאשר היא איננה תואמת לעמדה שהציגו בפני בית הדין.

נבהיר כי ע”פ דין תורה בדרך כלל אין חיוב לבית הדין לכתוב את נימוקי פסק הדין ואת המקורות ההלכתיים שמהם הגיע למסקנתו בפסק הדין, פעמים ביה”ד חייב על פי עיקר הדין לכתבו את נימוקיו ובכל אופן אם מבקש זאת אחד מבעלי הדין, אמנם נהוג בבתי הדין לממונות להוסיף בשטר הבוררות כי בעלי הדין פוטרים את בית הדין ממתן נימוקים ועל דעת כן מקבלים הצדדים על עצמם את בית הדין כבעל הסמכות להכריע.

הסיבות שבתי הדין מעוניינים שלא יחול עליהם החיוב לנמק את הכרעתם נובעת בראש וראשונה מחמת הקושי הטכני שבדבר, מתן נימוקים מחייבת כתיבת כלל פרטי הנידון, לפרט את הטענות והתגובות וכולי, וכן לפרט את הנושאים והמקורות ההלכתיים מהם שאב ביה”ד את הפסק. בנוסף פעמים ששיקולי ביה”ד היו עדינים ודקים ויש קושי להעלותם על הכתב, בפרט כדי שיובנו ע”י כל אדם ולאו דווקא ע”י ת”ח ויושבי על מדין.

על אף זאת בית דיננו רואה כאמור חשיבות גדולה במתן נימוקים וכדי להביא את בעלי הדין להבנת ההכרעה ככל הניתן, ולכן אע”פ שבעלי הדין חתמו על שטר הבוררות בו פטרו את ביה”ד ממתן נימוקים ביה”ד ישתדל לא להמנע מכך.

יתכן וביה”ד יראה לנכון לתת בתחילה פסק דין ללא תוספת נימוקיו ולאחר מכן ינתן פסק דין מפורט ומנומק.

החזר הוצאות

על פי דין תורה בדרך כלל אין בעל דין חייב בהחזר ההוצאות שהיו לצד השני גם אם הוא יצא חייב בדין וכל אחד מבעלי הדין נושא בהוצאות שלו.

אולם כשצד אחד גרם הוצאות שלא כהוגן לצד השני, כגון שלא הגיע לדיון שנקבע ותואם עמו וכדו’, או כגון שתבעו בשקר או התחמק מתביעה כנגדו בשקר ובמרמה ללא שום טענה או הצדקה, יכול ביה”ד לחייב בהוצאות, וזה גם אם בסופו של דבר צד זה יצא הזכאי בדין, והכל על פי שיקול דעתו של ביה”ד.

ביה”ד יראה בחומרה התנהלות של צד אחד שמטרתה הארכת הדיונים ללא הצדקה, וזאת על ידי המנעות מהופעה לדיונים או התרשלות בהגשת מסמכים או הוספת טענות חדשות לבקרים וכדומה, במקרים כאלו ואחרים ישקול ביה”ד האם ההתנהלות היא בתום לב או שלא כהוגן ושלא ביושר ובתום לב, וניתן לחייב בהוצאות את הצד שנוקט בדרך כזו.

במקרים בהם יחייב ביה”ד בהוצאות, כאמור לעיל, ילקחו בחשבון הוצאות בגין הדיון עצמו, ביטול זמן וכן הוצאות עבור ייצוג שהוצרך הצד שכנגד להוציא בגין כך, והכל על פי שיקול הדעת של ביה”ד.

בשטר הבוררות נוסף סעיף המסמיך את בית הדין לחייב בהוצאות לפי שיקול דעתם. כמו כן בפסק הדין יתייחס בית הדין גם לנושא זה.

צווי מניעה

ישנם מקרים בהם נדרש ביה”ד לתת את עזרתו בשלב מוקדם, והוא בא כדי למנוע נזק והפסד שקשה יהיה לאחר מכן לתקנו, ולצורך כך מבוקש מביה”ד להוציא ‘צו מניעה’ במעמד צד אחד.

ביה”ד ישקול בקשות מעין אלו בכובד ראש, ובאם יראה לנכון לאחר בירור ראשוני, ובמינימום הנדרש על מנת שלא לשמוע דברי בעל דין שלא בפני הצד שכנגד, ישקלו הדיינים להענות לבקשה ולהוציא ‘צו מניעה’ שהתוקף שלו הוא ע”פ ההלכה בלבד.

במקרים שביה”ד יוציא צו מניעה הוא ינקוט צעדים בכדי שלא יגרם נזק או הפסד לנתבע שלא כדין ח”ו, וזאת על ידי התחייבות המבקש לשאת בהפסדים שיגרמו לנתבע, אם יתברר שהוצאת צו המניעה לא היתה מוצדקת, וביה”ד יבקש מתן בטוחות להתחייבות זו, כפי ראות עיני ביה”ד.

הנתבע אשר כנגדו הוצא צו המניעה רשאי לבחור בית דין אחר שידון בתביעת התובע, וכפי הכלל בהלכה שבבחירת בית הדין הולכים אחר הנתבע, אמנם צו המניעה נשאר בתוקפו עד לדיון בבית הדין שבחר הנתבע.

היתר פניה לערכאות

ידוע ומפורסם האיסור החמור לדון בערכאות או בכל מקום הדן בכפיה שלא על פי דין תורה, וחמור אף יותר לדון בפני ישראל שלא על פי דין תורה. מכל מקום כיון שאין כח כפיה לבתי הדין להביא את הצדדים לדיון, פעמים שמבוקש מביה”ד לתת ‘היתר פניה לערכאות’ שכשהנתבע לא נענה להזמנת ביה”ד לדין תורה או כאשר הוא מתעלם מ’צו מניעה’ שהוצא כנגדו כאמור לעיל, כאשר לפי הנתונים שהוצגו בפני בית הדין היתה הצדקה ודחיפות לכך.

בית הדין מצווה ‘להציל עשוק מיד עושקו’ ובאין יכולת לכפות את הנתבע להופיע לדיוני בית הדין, או לקבל את ‘הצו מניעה’ שהוצא כנגדו, רשאי בית הדין ואף מצווה להתיר את הפניה לערכאות.

על פי המקובל בבתי הדין לממונות, בדרך כלל היתר פניה לערכאות ניתן לאחר שנשלח לנתבע ג’ הזמנות לדיון והוא לא הופיע, ואף לא בחר בית דין אחר לפניו הוא מעוניין לדון. ישנם מקרים בהם אף לאחר שליחת הזמנה אחת רשאי ביה”ד לתת את ההיתר המבוקש, כגון במקרים שהוזכרו לעיל, ופעמים שידוע מראש שהנתבע לא יענה להזמנת בית הדין ובמקרה כזה ניתן ההיתר לאלתר.

נציין כי לשם אישור פסק הדין של בית הדין ברשויות, לאחר שביה”ד דן בהסכמת בעלי הדין וחתימתם על שטר הבוררות, אין צורך בקבלת אישור על כך מבית הדין.